דויטשלנד דויטשלנד

בנסיבות שאיננן תלויות בי מצאתי את עצמי בדוסלדורף. לשלוח אותי לשם ביום שאחרי יום השואה זה עסק נפיץ. מטופש, אני יודע, אבל בתקופה הזאת בשנה אני מוצא עצמי תמיד מלא כעס כלפי כל מה שקשור לגרמניה. מהרגע שנחתתי חיפשתי קורבן להתפרצות בלתי נשלטת של זעם ותסכול מצידי. כמה קיוויתי שיעצרו אותי השוטרים בשדה התעופה לבדיקה אקראית. כל ההתנהגות החשודה והפרצופים הקרימינליים שניסיתי לעטות לא עזרו. אף שוטר לא הסתכל אפילו לכוון שלי. "אנטישמיים..." מילמלתי לעצמי "אני עוד אראה לכם מה זה!". הקורבן הפוטנציאלי הבא היה נהג המונית. כשנפתחה דלת המרצדס, הייתי כבר מוכן להתנפל על העורק הראשי ולעקור אותו מצווארו בנשיכה מדממת אחת. דמיינתי איך אני עומד מעל גופתו המפרפרת של הנהג וצורח בעברית "למי קראת ז'יד? למי? כלב בן כלב!!!". התוכניות שלי נמוגו בין רגע שמהמונית יצא היפי מזדקן עם שיער ארוך ולבן אסוף בקוקו וזקן צרפתי בלבן תואם. כשישבתי במונית עוד הייתי כולי מרוחק ומכונס בתוך עצמי. הנהג לא ביזבז רגע ומיד ניגן דיסק. "הוא מנסה להתחבב עלי, אני מרגיש את זה" חשבתי. מהרמקולים בקעו צלילים מוכרים. Foreigner בהופעה חיה. "הוא בטח מנסה לרמוז לי משהו על זה שאני זר, הכלב" הסתתי את עצמי, אבל כלום. חוץ מכמה שירים שאליהם הוא הצטרף בתיפוף מושלם על ההגה, וכמה קללות על Neuss וכמה שהיא עיר מחורבנת ואיזה מסכן אני שהכריחו אותי לבוא לפה, לא קרה דבר. מה זה? גרסה ייקית של ביג ליבובסקי הבאתם לי פה, מה יש לשנוא פה? לעזאזל! תנו לי מישהו לשנוא כבר!
כשהגעתי למלון חיכו לי על הכרית סוכריות גומי. בצורת כבשים. "צאן לטבח, הא? אתם חושבים שלא הבנתי? אני אראה לכם מה זה" סיננתי ומיד הדבקתי את המסטיק שלעסתי מתחת לשולחן בחדר. נקמה קטנה אבל לפחות התחלתי. "אני דורש מגהץ וקרש גיהוץ לחדר 410 מיד!" שאגתי על פקידת הקבלה בטלפון בנסיון להכניע את הגזע הארי לגחמותיו של יהודון אחד. תוך דקות הגיע מבוקשי לחדר. עם חיוך. אני, כמובן, רתחתי ומיד פיתחתי תאוריה שלמה על ההשפעות הגאוגרפיות מהארצות השכנות שבוודאי עיצבו את אופיים הנחמד של תושבי דוסלדורף ולאות מחאה הלכתי לישון.
למחרת בבוקר, סוף סוף, מצאתי את מבוקשי. הוא צעד לחדר באיחור, לבוש בחליפה מעומלנת, עניבת פפיון מגוכחת, ארשת פנים קפואה והציג את עצמו כאינגו, חבר הנהלה בכיר מאוד מאוד, 30 שנה בחברה בלה בלה פאקן בלה. כל מה שראיתי מול עייני הייתה מטרה. "הלו, מי ניים איז הר ברטשטין, יור פאדר קילד מי גרנד-פאדר, פרפר טו די!" שיננתי לעצמי את משפט המחץ שאומר לו לפני שאחנוק אותו עם הכבל של העכבר. אבל זה לא קרה. אפילו הבן זונה המתנשא הזה התרצה והפך כולו נופת צופים אחרי שבילה חצי יום בחברתי ושיבח את העבודה הטובה שעשינו.
חזרתי ללונדון בראש מושפל, בלי טיפה של דם על הידיים ובלי תחושת סיפוק מנקמה מאוחרת. גרמניה 1 : שחר 0. הפסדתי בקרב אבל עדיין לא הפסדתי במלחמה. יש לי לפחות חודש להתכונן למערכה הבאה, שהרי אני עומד להעביר את מירב הקיץ שלי בדו קרב הזה. אחלו לי בהצלחה, אני זקוק לה.

Foreigner – Juke Box Hero\Whole Lotta Love

גם אם לא בא לכם על השיר הזה תשמעו אותו. זה חשוב לעם היהודי.

עוד באירופה

ושוב, בשקט בשקט (כדי לא להפריע לשכנים), במיטב מסורת המוזיקה הבלגית (להתבלט זה פויה), הוציאו Zita Swoon אלבום חדש, Big City. גם אם האלבום הזה רחוק מלהיות מושלם כמו A song about a girls, הקודם שלהם, הוא עדיין נפלא בזכות עצמו. כנראה שזה יהיה דינו של כל אלבום שקמיל סטף יהיה הסולן שלו. אין שני לקול שלו. הליטוף והחספוס עם המבטא הסמי צרפתי הזה פשוט ממיסים כל פעם מחדש. האלבום קצת יותר פשוט מקודמו, שירים כמעט מוכרים, שירי דרך שמתאימים לנסיעה ארוכה ורגועה, כזאת שבה הכביש נמשך עד האופק ואתה יכול להסיט את המבט ולהנות מהנוף לדקה ארוכה מבלי חשש שיקרה. משהו רע. שתי הפתעות נחמדות בדיסק הם גרסאות כיסוי; הראשונה ל-Series of Dreams של בוב דילן, שרוחו מרחפת על רוב הדיסק והשניה היא גרסא דומה אבל שונה לחלוטין ל-The Night של Morphine. כהשקול של סטף מחליף את קולו הנמוך והמדכא של מארק סנדמן מתקבלת פרשנות אחרת לגמרי לשיר.

Zita Swoon – Pretty Girl
Zita Swoon – The Night :: Morpine cover

ואם כל הרוך והנעימות הזאת מייבשת לכם את העכוז, אל דאגה. לכל תגובה יש תגובת נגד, ולכל ליטוף ונשיקה אורבת שריטה ונשיכה מעבר לפינה. על השריטה הבאה חתום לא אחר מאשר Pepe Deluxe הפינלנדי הכל יכול (שאני אוהב מאוד מאוד) שמאז Beatitude האלילי נדם לחלוטין. הבשורות הטובות הוא שהוא חוזר, ואם לשפוט לפי הקטעים החדשים במיי ספייס שלו, אפשר לצפות מהאלבום הבא לקרנבל חולני בטעמי שוקו, סחוג ואננס. כדי לשים את כספי במקום בו נמצא פי, מספיקה התבוננות בודדה בוידאו המחופף ל-Pussy Cat Rock. כל מי שמערבב חתול חשמלי מדבר עם ישבן וחזה אסייאתי באוירת גריינדהאוס הוא חבר שלי באופן מידי.

שלושה חודשים

ה-15/1 זה התאריך בו כתבתי פה בפעם האחרונה. כלומר, ממש כתבתי, לא סתם זרקתי קישור לדיילי-יו-טיוב. התבכיינתי קצת על זה שאני לא מצליח לעמוד בקצב. מאז הספקתי להחליף קידומת לכזאת של מבוגרים, לבלות סופ"ש בקופנהאגן עם כאב שיניים שהיה מפיל ממותה, להזיל ריר (למרות המצב הקשה לא באמת הזלתי ריר, זה רק דימוי) על האחיות והרופאות היפהפיות בשני חדרי מיון ומרפאת שיניים אחת בקופנהאגן, להתמסטל מכדורי מורפין, להתאושש מהטראומה במשך שבוע, להשתעמם למוות בעבודה, לנסוע לישראל לחודש, לפספס הופעות של בום-פם ושל אנדרו בירד בסטוקהולם, לעבוד קצת בארץ ולגלות שזה לא כזה שוס, לקחת את הויקינגית וההורים שלה לטיולים בכל הארץ, לעבור ליל סדר כאוטי במיוחד (עכשיו כולם אומרים לעצמם "ברור שהסדר כאוטי, ככה זה תמיד". אני יודע שככה זה תמיד. תאמינו לי, זה היה כאוס הרבה הרבה יותר מתמיד), לחזור לשבדיה, לגלות שעדיין משעמם בעבודה, להתגלגל להופעה מוזרה של הדג נחש, ולהיזכר מחדש כמה שבדיה האביבית-קייצית מדהימה (תדמיינו רגע מקום נורא יפה ושליו עם קצת ויואלדי ברקע, ועכשיו תוסיפו המוני בחורות שמחות בגופיות קטנות שרצות בסלואו-מושן עם הבלונד מתנפנף קלות מאחוריהן. כן, בדיוק ככה). בזמן הזה ראיתי את Stranger than fiction שהוא אחד הסרטים הטובים ביותר שהצליחו לחמוק מתחת לרדאר שלי, את בופור המעולה, ואת 300 שגורם לי לחשוב שלא מעט מבקרי קולנוע מחליטים מראש מה תהיה דעתם על סרטים, עוד לפני שראו במה בדיוק מדובר. אני חושב ש-300 הוא בעיקר eye candy וככזה הוא פשוט מרהיב. וגם התחלתי לקרוא את Diary המצוין של צ'אק פלאניוק, ההוא שכתב את Fight club, אבל איבדתי את הספר באמצע, פרס למוצא הישר.
מוזיקה. קשה לי להגיד שיש חדש. חודש שלם בארץ לא גילה לי שום דבר מעניין שלא ידעתי קודם. Mogwai, Trail of dead, The new pornographers, Cloud cult, Sparklehorse – אלה היו המרכיבים העיקריים בפלייליסט של החודשים האחרונים, ולא משנה כמה הם טובים, הם לא מספקים לי שום חומר חדש לכתיבה. מצד שני אני מאוד מרוצה מזה שקומץ של אלבומים ממשיך לרוץ איתי כבר 3 חודשים ועדיין לא משעמם לי.
אה, כן. Balkan beat box באים לסטוקהולם להופעה בפעם השנייה וזה לא פחות מחגיגה בשבילי כי ההופעה הקודמת שלהם פה הייתה ההופעה הכי כיפית בעולם. מסתובבת שמועה על אלבום חדש, מישהו יודע משהו?
אז זהו זה, שלא יגידו שלא עדכנתי. וכדי לסיים בנימה אופטימית, הביצוע של וויל פרל ל-Whole wide world מתוך Stranger than fiction. סצנה מקסימה להחריד, אבל זה קצת ספוילר למי שלא ראה את הסרט, אז אם לא ראיתם תעצמו עיניים ורק תקשיבו לשיר. אה, וברגע האחרון יש גם את סיקוונס הפתיחה הגאוני. איזה יופי זה האינטרנט הזה...

שטייטעלס

היום בבוקר הסתכלתי במראה ולמרות שלנגד עיני היה אדם חולה, עם תסרוקת אה-לה-יאיר גרבוז, לבוש בפיג'מה מסמורטטת הרגשתי אכבר גבר. הסיבה לכך פשוטה יש לי חברים חדשים במייספייס. הם הציעו לי חברות ואני הסכמתי.
אבל אל תראו אותי ככה, אני לא זונה של סייבר ספייס, אני את החברים שלי בורר היטב. אז דיברנו קצת, שאלתי אותם את השאלות הרגילות – מאיפה אתם בארץ? איפה הייתם בצבא? כמה זמן אתם ביבשת? כמה אתם משלמים על החדר? וכו'. לא ממש מצאנו שפה משותפת עד שפתחתי את המייספייס שלהם ואחרי שיר או שניים שפשפתי את אוזניי כלא מאמין – האם זה אני שפספס אותם או שמא אלה הם שהצליחו להשאר סמי-אלמוניים בעל כורחם? איך שלא יהיה, Stateless, הם חתיכת מציאה; סינתזה מבריקה בין דיג'יי שאדו, ארכייב, רדיוהד וקולדפליי. הם הוציאו אי.פי ב-2004 ועוד אחד (מצויין) ב-2005, ובשעה טובה עוד מעט יוצא להם אלבום שלם. אני חושש שהם פיספסו קצת את רכבת ההייפ, אבל מה, חברים שלי, לא אפרגן?

Stateless – This Language
Stateless - Exit

Invincible art directors

Art directors have the reputation of being snobbish and dressed in black. I really doubt that the ones behind this video fit the stereotype.

Yael, it's Bulgarian!!!

"Curare" was directed by Pistachios for Bulgarian musician Bogdan Irkük a.k.a. Bulgari. I like!
(QT)

אני מאוההההב

שחר ברטשטין-בירד. לא. בירד-ברטשטין. לא, לא. בירדשטיין. שחר אנד אנדרו סיטינג און א טרי קיי-איי-אס-אס-איי-אנ-ג'י.
כבר עברו יותר משבועיים מאז הערב המקסים ההוא ב-Bush Hall ובכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, חיוך של אושר מזדחל לו אט אט אל הפנים שלי, העיניים נעצמות בכבדות נעימה והראש נשמט לאחור ברפיה מוחלטת. אני חושב שזאת אהבה.
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפלתי בשביו של גבר. אולי כשהייתי ילד קטן וחשבתי שסילבסטר סטלון הוא הגבר המושלם. מאז התבגרתי, לשמחתי, והטעם שלי בגברים התעדן. הבנתי שעודף השרירים שלו לא יכול לחפות על העובדה שהוא לא מסוגל להגיד משפט שלם בלי לרייר על עצמו.
אנדרו, לעומת זאת, הוא בחור די מושלם. כשאני שומע אותו אופפת אותי תחושה נדירה של שלווה סטואית שלרוב מופיעה כשאני מקיץ מתרדמה על חוף הים היישר אל ורטיגו משכר. זה היה רק טבעי שאתאהב לחלוטין כשאראה אותו; במציאות, הקול שלו נשמע טוב עוד יותר, מה שהותיר אותי מהופנט, מנסה לגמוע כמה שיותר לפני שזה יגמר. משהו בו הזכיר לי את אסף אמדורסקי המוקדם רק פחות פגוע ויותר תמהוני. והוא גם שורק. שמעתי להקות שלמות עם פחות כשרון מהשריקות שלו. שמעתי ציפורים פחות משכנעות ממנו. אבל אלה לא רק השריקות. לאנדרו שלי גם היכולת הנפלאה לעבור מגיטרה, לכינור (הפיציקטו שלו עושה לי צמרמורות), לקסילופון ולהיות רגיש, עדין ומצחיק תוך כדי. הבמה היא החדר האינטימי שלו, ולפעמים נראה שהוא מתעלם מהעובדה שיש שם קהל – הוא מחייך לעצמו, ממלמל, משתעשע מהמוזיקה, מלווה אותה בתנועות ניצוח קטנות עם קצות האצבעות. הוא מפרק את השירים לגורמים, ומרכיב אותם בחזרה בצורה חדשה בלי מאמץ. וזה נשמע נפלא. אין אחד בקהל שלא מסתקרן מההצצה הזאת אל תוך עולמו ההזוי של מר בירד ונותן לו את השקט הראוי לאינטימיות שכזאת. עשרות בחורות ובחורים וודאי עמדו שם ופינטזו עליו, מבלי לדעת שהוא בכלל שלי.
אחרי ההופעה באופן טבעי לחלוטין, ניגשתי אל אחורי הקלעים. הבאונסר הביט בי במבט שאומר "אני נהיה אלים כשמצחיקים אותי" כשדרשתי להכנס ולדבר עם מר בירדי. טיפשון, לא יודע לזהות גבר מוכה ירח. "זה בסדר, הוא איתי" אמר קולו השליו של אנדרו ומנע את המשבר שכמעט ופרץ שם. "אתה חייב להבין, המאבטחים שלי הפכו קשוחים מאז שפופ טארט הפרה כבר פעמיים את צו ההרחקה שלה" אמר אנדרו. "נשים...מי צריך אותן בכלל?" עניתי בעודנו הולכים שלובי ידיים לארוחת פיש&צ'יפס רומנטית.

(Andrew Bird – Armchairs :: Black Sessions (via Music is Art

מי טרזן, יו ג'ין

בינתיים הצלחתי להשיג רק שיר אחד מ-!Hey Eugene האלבום החדש של Pink Martini שיוצא בתחילת מאי. למעשה שמעתי את השיר הזה בהופעה שלהם לפני שנה פחות או יותר, וכבר אז הוא נשמע לי שמאלצי אפילו בשביל המרטיני הורוד. אבל כמו שכבר הצהרתי בעבר, אני סאקר של כל מה שהסופר-גרופ-שגם-אמא-שלך-מאוד-תאהב יוציאו אי פעם כנראה, וחוץ מזה עברו פחות מ-7 שנים מהאלבום הקודם שזאת חתיכת התקדמות.
קראתי איפשהו שצפויים באלבום שירים מצויינים, ובפעם הראשונה גם שיר בערבית. סלאם. קדימה יוג'ין, תתחיל להדליף שירים.

Pink Martini – Hey Eugene

אנומליה

לפעמים השמש זורחת מהמקומות הכי פחות צפויים. על Astronomy for Dogs, האלבום הפופ-פסיכדלי הכי קולי שאפשר להוציא בימינו אנו, חתומים שלושה בחורים סקוטים. ולא סתם שלושה בחורים, שניים מהם הם אקס Beta Band והשלישי הוא Lone Piegon בעצמו. יחדיו הם עונים לשם המאוד וינטג'י The Aliens, שם שעשוי לספק תאוריה אפשרית לעובדה שחבורה של סקוטים מהמאה ה-21 נשמעים כמו גולשים קליפורנים משנות השישים של המאה הקודמת. חייזרים בהסוואה או לובשי חצאיות שיכורים, מי בכלל יכול להבדיל ומי רוצה. העיקר שימשיכו להנפיק חומרים שעוזרים לי בהזיות הקיץ שלי.

The Aliens – Robot Man
The Aliens – Setting Sun