בלי סודות

דווקא כשיש לי ערימות של מוזיקה לחלוק, פתאום הגיע הצורך במטא-פוסט, כזה שמתעסק באחורי הקלעים של מונוקרייב. אם אתם רוצים להאשים מישהו, תפנו את האצבעות לעבר עידו שחם, שכבר שבועות מפציר בי לכתוב בבלוג על תהליך ההפקה ונתקל בסירוב עיקש מצידי. אז הנה התשובה המנומקת ללמה זה לא יקרה:

זה משעמם - "רדיו רוסקו? שלום, אפשר להזמין שולחן ל-15 איש?" (עבודת מונוקרייב טיפוסית)
בעין בלתי מזויינת אני יכול להבין איך ההתעסקות בהפקה של הופעות חו"ל נראית נוצצת ומרתקת. כל אחד מכם שאי פעם התנסה בעבודת הפקה יודע שלרוב מדובר באוסף תיאומים וסידורים כאלה ואחרים שחוברים יחדיו לצ'ק ליסט אינסופי שרק המחשבה עליו מעוררת כאב ראש אימתני. לקרוא על זה יהיה מעניין כמו לקרוא הוראות הכנה של ביצה קשה.

זה רכילותי - "גם היום היא לא מצטרפת?" (חייקה נשארת בחדרה ערב שני ברציפות)
אם יש משהו שאני מתעב זה רכילות. לצערי, רוב מדורי המוזיקה בארץ עסוקים ברכילות של המוזיקה, הרבה יותר מאשר המוזיקה עצמה. כתבות בסגנון "מה מוריסי רוצה בחדר האומנים" הם פרומושן זול של יחצ"ן שנגמרו לא הרעיונות ומקומן של רוב הידיעות על איימי ויינהאוס הוא לא במדור המוזיקה. הרבה ממה שאוכל לחלוק, לא באמת יהיה קשור למוזיקה (לצערי, עוד לא יצא לי לנגן עם האמנים שהבאנו) ויהיה בעל גוון צהבהב ומכוער. לפעמים זה אפילו יחצה גבולות למחוזות אחרים, מה שמוביל אותי ל...

זה לא אתי - "הם ערומים?!" (אלכס וסדריק נכנסים לסקיני דיפ בחוף גורדון בלילה שלפני ההופעה)
יש דברים שפשוט לא צריך לחלוק עם העולם. אם פתאום גילית שאמן נערץ הוא בעצם נודניק בלתי נסבל, או שלבחורה הכי יפה בעולם יש ריח פה שגורם לך להתגעגע לכלב שלך (שתי הדוגמאות בדויות לחלוטין, כמובן) אולי כדאי שתשמור את זה לעצמך. שום טוב לא יצמח אם תפרסם את זה ברבים.

זה מביך - "הי איז נוט קומינג טו סי אס אט אול!" (אמא שלי מתלוננת באוזניו של אלכס על כך שאני זונח את משפחתי)
לפעמים, לא רק שזה לא אתי אלא האצבע מופנית כלפיך והופכת אותך למושא האמיתי של הסיפור. עם כל האהבה שלי להומור עצמי, יש דברים שאף אחד לא צריך לדעת.
זה המקום גם להגיש מחאה רשמית – למרות הציטוט בסיקור של גוני בעכבר העיר, מעולם לא לימדתי את אלכס להגיד שום דבר מעבר ל"סערה עדינה", "משוגע עליך" (שניהם תרגומים לשירים שלהם) ואולי גם איזה "אחלה" ו"סבבה" אבל מעולם לא "כוסית", "כוסון", "ערס" או "פרחה". את זה הוא למד בעצמו ממגזין טיין אאוט באנגלית שמחולק חינם בנתב"ג וכולל מילון סלנג עברי באנגלית. נשבע.

אז מה אני כן יכול לספר? שזאת חוויה נפלאה. אני לא יודע אם אלה האמנים שהבאנו עד כה, אנחנו בעצמנו או העובדה שבתל אביב גם בנובמבר אפשר לשכב על החוף ולהשתזף, אבל משהו הפך את המפגשים האלה לאישי מאוד.
הדובדבן שבהגשמת החלום הזה הוא לפגוש פנים מול פנים את האמנים שאני כל כך אוהב; להכיר בן אדם רגיש ומקסים כמו חוזה גונזלס. להפגש איתו בחדר אמנים בלונדון, יומיים אחרי ההופעה בארץ, להתקבל בחיבוק ולשמוע כמה שהוא אהב יותר את ההופעה בתל אביב. להסתכל על עטיפות האלבומים של הוברפוניק, שאני מעריץ מגיל 17, ולזהות שלושה פרצופים מוכרים, אנשים אמיתיים, חברים שחלקת איתם פיסת חיים קטנה אבל בלתי נשכחת. Priceless.

ולסיום, תהיה שהעסיקה את כל חברי הוברפוניק אחרי ההופעה (ואחרי כמה וכמה בירות) – האם רנן דומה יותר לאנדי גרסיה או לפיטר סטורמר? מישהו חייב לשים קץ לויכוח הזה.

בחירתו של שוחי

בזמן האחרון שואלים אותי שוב ושוב (ג'יזס, יצאה לי משפט פתיחה של ג.יפית) אם הפסקתי ללכת להופעות. אז רק למען הסר ספק, העובדה שאני לא כותב על הופעות לא אומרת שאני לא פוקד אותן באופן דו שבועי. פשוט נגמרו לי המילים. הנה משל קטן – הניחו לרגע שאתם גבר ישראלי סטריאוטיפי שבאופן חריג במיוחד, שפר עליו מזלו והוא משגל על בסיס יומי דוגמנית של ויקטוריה סיקרט. כמובן שתרוץ לספר לחבר'ה. אבל כמה אפשר לרוץ ולספר לחבר'ה? כל יום? פעם בשבוע? תזכורת חודשית? באיזשהו שלב אתה גם אתה וגם החבר'ה מאבדים עניין. אז פה ושם, אם פתאום היא מצרפת חברה (או חבר, שלא תגידו שאני לא פתוח) יש לך סיבה להרים טלפון לחבר'ה ולחלוק, וזהו.
ועכשיו בעוד שכולכם מזילים ריר כשבדמיונכם דוגמניות שופעות מקפצות מעלה ומטה על קינג סייז בד, זה הזמן הטוב ביותר לחלוק משהו. לא ביקורת הופעה אלא תהייה קוסמית שמעניינת אותי – איך אתם בוחרים את ההופעות שאליהן אתם הולכים? עשרות נורות אזהרה נדלקות בראשים חשדניים ומגרשות דוגמניות עם מחשבות בנוסח: "הנה בא ההוא ממונוקרייב, בטח רוצה לדחוף לנו איזה אחת מההופעות שלו". אז אתם יודעים מה? פאק איט, אני אשאל בכל זאת. כי זה כבר היה צריך להשאל מזמן.
הרבה פעמים ויתרתי על הופעה של אומן או להקה בעלי שם אדיר כי הבנתי שעדיף שלא ליצור משבר ביחסים ביני לבין האומנים שאני אוהב. וגם להפך, לא מעט פעמים ביקרתי הופעה של אומן שהוא לא כוס התה שלי אבל הוא פרפורמר מדהים (לאונרד כהן היום בערב הוא דוגמא טובה).
יש לי תחושה שהרבה אנשים לא ממש טורחים לבדוק איך מופיע האומן שמגיע ובוחרים ללכת בעיקר בזכות השם, מתוך חרדת קודש או אולי בגלל שהם לא רוצים להיות אלה שהפסידו. אני מסכים שבארץ שכוחת הופעות כמו ישראל לסנן הופעות לפי איכות הפרפורמר זו פריבילגיה גדולה מדי, אבל לפחות שאח"כ לא יהיה מפח נפש מהופעות כמו של Air, שהיו כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. למען האמת, לא ראיתי את אייר מעודי מסיבה אחת פשוטה – לא שמעתי אף לא ביקורת חיובית אחת על הופעה שלהם. שליליות היו דווקא לא מעט. אז תעשו לי טובה אישית, לא אכפת לי אם תלכו לראות את הוברפוניק*, רופוס ויינרייט או מארק רונסון, רק תבטיחו לי שתקראו קצת ביקורות, תחפשו קצת ביוטיוב ואם משהו מריח לכם כמו איאן בראון (לא זייף, מה פתאום זייף? שר כמו זמיר), תחסכו את הזמן ואת הכסף להופעה הבאה.
ולסיום, חידה נושאת פרסים. בכל אחד מהראיונות הרבים, עיוות כל אחד מהכתבים את שמה של סולנית הלהקה מה הדרך הנכונה לבטא את Geike, שם הסולנית של הוברפוניק?

א. ג'ייקי
ב. גייקה
ג. גיאחה
ד. דובי גל

בנימה זאת, בכנות והרבה התרגשות (ובידיעה שזה עלול להתפס כאקט שיווקי נלוז) הנה עוד דוגמא ללמה לצאת מהבית ביום חמישי הקרוב – זה מה שקורה שהסולנית מתקנאה בשלמה גרוניך ומוצאת מקהלת שבא משל עצמה:



* אל תבואו בגלל שאני אומר לכם. תבואו כי אחרת אני אגיד שאתם דבילים.