קיצור תולדות הזמן – פרק ב': מחוזות רחוקים

מכל היוייקים בעולם אני הכי אוהב את Adjagas. יכול להיות שיש טובים יותר מהם אבל מאחר שמעולם לא רציתי יותר ממה שהם מעניקים לי, סירבתי לנסות ולהקשיב לאף אחד אחר. איפשהו ב-2006 נתקלתי באלבום הבכורה השמיימי (בחיי, סופרלטיב!) שלהם וכשלאחרונה תהיתי מה עלה בגורלם גיליתי שהוציאו אלבום נוסף בשנה שעברה ושמרו עליו בסוד מפני העולם. בצעד נועז וחסר תקדים, קניתי את האלבום מבלי לדעת לדגום אותו קודם לכן ולשמחתי הרבה היו אלה שמונת הפאונדים המתגמלים ביותר שהוצאתי השנה (אם לשים בצד שני דונר קבב במרתון). אין סיבה להכביר במילים אל מול יופי שכזה.

Adjagas - Neoncalmmit
Adjagas - Leaikas Seahkat

עם Grande קרה בדיוק אותו הדבר - שוב מנורבגיה, שוב אלבום שני אחרי שנים שקטות ושוב אלבום שקניתי מבלי לדעת מה מצפה לי. כמעט מוצלח כמו במקרה של אדג'ס, ה-ballroom rock של גרנדה לוקח אותי למחוזות בהם הבלוז הוא תיאטרלי, הלב השבור חנוט בחליפת שלושה חלקים והדמעות מכוסות במייקאפ עדין. הבחירה המוזיקלית שלי לערב עם אמא של מרטי מק'פליי במושב האחורי של הדלוריאן.

Grande – Take the Low Road
Grande – You Are the Night

הסיפור של ה-Smoke Fairies הוא מסיפורי סינדרלה שלרוב בא לי להקיא מהם ומערב את מפגש ספונטני עם ג'ק ווייט, בקבוק של ויסקי ודמו של הלהקה. ההמשך היה חימום ההופעה של The Dead Weather בלונדון (ומאוחר יותר גם חימומים ללורה מרלינג וג'וניפ). אבל אם להיות כנה, זה לא הסיפור אלא המוזיקה המהפנטת שלהן. פולקלור, שמו המלא של הפולק, אינו ניתן לקיצור במקרה של הפיות. שתי בחורות, גיטרות חשמליות ושירה חלומית שכל הרטרו פולק שכבר עשור מפציע תחת לכל עץ שרק לפני רגע עשו ממנו גיטרה לא הצליח לשחזר.

Smoke Fairies – Frozen Heart
Smoke Fairies – He’s Moving On

ביקורו המפתיע של מר גרנדה

הוא הגיע באלמוניות לפני כשבועיים, בלתי מוזמן ובלתי צפוי והמתין לתורו בסבלנות. לקח לי קצת יותר זמן מבדרך כלל, אך כשהגעתי אליו גיליתי עלם נורבגי נאה ומסורק למשעי. כשראה אותי מתקרב, הוא קם בנימוס, הושיט את ידו לעברי ואמר "נעים מאוד, Kjetil Grande" בחיוך מלא שיניים מושלמות.
"כן, בבקשה, איך אני יכול לעזור לך?" אמרתי. "זמני קצר, עשרות אלבומים מחכים שאקשיב להם, אז אם אפשר נסה לסיים מהר ככל האפשר".
"זה לא יקח יותר מדקה, אני מבטיח" הוא ענה. "מעניין שהזכרת אלבומים; בדיוק בשביל זה הגעתי. הוצאתי לא מכבר אלבום שאפילו זכה בגראמי הנורבגי. אין סיבה להכביר במילים. הא לך שתי רצועות מהאלבום המדובר. אם תחפוץ ביתר, אתה בוודאי יודע מה לעשות."
"תראה, אני לא יכול להבטי...."
"תודה רבה על הזמן שלך אדוני היקר, שיהיה לך יום נעים." אמר לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הידק את עניבתו, עטה מגבעת, הסתובב ויצא את דלתי. בחור משונה שכזה, חשבתי לעצמי.
ניסיתי להמשיך את היום כרגיל אבל לא הצלחתי להוציא מראשי את הפגישה המסקרנת. לבסוף נכנעתי ודחיתי את שאר העיסוקים לאותו היום. ניגשתי אל החבילה שהשאיר, הסרתי את העטיפה והאזנתי לשתי הרצועות אחת אחרי השניה. חיי נפשי! ידעתי שמשהו מסתתר מאחורי החיוך המושלם הזה. מר גרנדה הוא אומן תעתועים. רגע אחד הוא כאן ובשני הוא באחר. נסה לשים עליו את האצבע והוא יעלם ויופיע שוב מאחוריך. עשן ומראות. וכך בין רגע, היוצרות התהפכו; כעת אני הוא זה שממתין בסבלנות עד ששליחיי יאתרו שוב את מר גרנדה בתקווה שיחלצו ממנו את האלבום במלואו והוא, הוא בוודאי יושב לו בבר נידח, מעביר מסרק בשערו ומנגן איזה בלוז.

Grande – Rhythms of Sin
Grande – We Did It All