הקיץ דוהה

אני מתכחש לסימנים. הימים מתקצרים? תעתועי תאורה ותו לא. קר יותר? אני עדין בטי-שירט. השמיים אפורים? היי, זאת לונדון פה, למה אפשר לצפות? יש דבר אחד בלבד שגורם לי להפנים את העובדה הבלתי נמנעת - ביום שבו אלבומי הפולק המלחששים מרימים את ראשם ומתחילים להשמע כפסקול המתאים ביותר לכל רגע ביום אני יודע שהסתיו בשער.

לעזאזל, שוב אני כותב פוסט על מזג האויר. האם זה העדר ההשראה או שמשהו בנורמטיביות הבנאלית האנגלית באמת דבק בי? אולי הנורמטיבות היא היא המקור לחוסר ההשראה?
לכל הרוחות, שוב אני נודד למחוזות פילוסופיים אינטרוסקפטיביים. פעם יכולתי פשוט לכתוב על מזג האויר בלי להיות מודע לעצמי כל כך. גם על מוזיקה.

אחת לשנתיים לערך, מאט סוויט, א.ק.א Boduf Songs, מוציא אלבום שנע בין קודר לקודר מאוד. ביחס לאלבומים הקודמים אפשר לומר ש- This Alone Above All Else In Spite Of Everything נשמע כמעט אופטימי. לא לגמרי החומר שמומלץ לאנשים שנפרדו מיקיריהם אך עם זאת, הסתיו, לכשיגיע למחוזכם, אם יגיע למחוזכם, ירגיש נכון הרבה יותר איתו באוזניים.

Boduf Songs – Decapitation Blues
Boduf Songs – They Get On Slowly

אם התגברתם על הדחף לחתוך את הורידים, תוכלו להמשיך הלאה ל-Musee Mecanique. שנתיים נדרשו להם לחצות את האוקיינוס מאמריקה לאנגליה ואת אלבום הבכורה שלהם זכיתי לשמוע רק לאחרונה. נעים, נוגה ורך הוא עושה בדיוק מה שאלבום סתיו אמור לעשות ומכין אותי לחורף - גורם לי לקונן בתוך עצמי ולרפד את דפנות ליבי בפוך אווזים.

Musee Mecanique – Like Home
Musee Mecanique – Two Friends Like Us

Ora Cogan עשויה להראות כבת דודתה היהודיה הקנדית של אוליב אויל, האוחזת בגיטרת נפח גדולה למידותיה, אך אם תטו אוזניכם לאלבום האחרון שלה The Quarry, תגלו שצליל הגיטרה הזה הוא בן הלוויה המושלם לקול הצלול והמרוחק של השירה שלה. השילוב של שני אלה עוטף אותי תחושת ריחוק-ריחוף, מעין שירים שעוברים לידי במכוון כי אם היו קרובים יותר היו כואבים מדי.

Ora Cogan – In the Dark
Ora Cogan - Lilly

לא עבר חודש מאז כתבתי על Smoke Fairies, עברו חודשיים, והנה הגיע Through Low Lights and Trees, האלבום החדש והמיוחל. עוד לא שבעתי מאלבום ההופעות וכבר אני זוכה אחד נוסף. קשה לעכל כל כך הרבה מהטוב הזה. שוב נשים קטנות עם גיטרות גדולות והרמוניות מלאכיות. כאלה שמראות שמה שהיה יפה פעם יכול להיות גם יפה היום, בלי נוסטלגיה ובלי הומאג'ים.

Smoke Fairies – Strange Moon Rising
Smoke Fairies – Devil in My Mind

קיצור תולדות הזמן – פרק ב': מחוזות רחוקים

מכל היוייקים בעולם אני הכי אוהב את Adjagas. יכול להיות שיש טובים יותר מהם אבל מאחר שמעולם לא רציתי יותר ממה שהם מעניקים לי, סירבתי לנסות ולהקשיב לאף אחד אחר. איפשהו ב-2006 נתקלתי באלבום הבכורה השמיימי (בחיי, סופרלטיב!) שלהם וכשלאחרונה תהיתי מה עלה בגורלם גיליתי שהוציאו אלבום נוסף בשנה שעברה ושמרו עליו בסוד מפני העולם. בצעד נועז וחסר תקדים, קניתי את האלבום מבלי לדעת לדגום אותו קודם לכן ולשמחתי הרבה היו אלה שמונת הפאונדים המתגמלים ביותר שהוצאתי השנה (אם לשים בצד שני דונר קבב במרתון). אין סיבה להכביר במילים אל מול יופי שכזה.

Adjagas - Neoncalmmit
Adjagas - Leaikas Seahkat

עם Grande קרה בדיוק אותו הדבר - שוב מנורבגיה, שוב אלבום שני אחרי שנים שקטות ושוב אלבום שקניתי מבלי לדעת מה מצפה לי. כמעט מוצלח כמו במקרה של אדג'ס, ה-ballroom rock של גרנדה לוקח אותי למחוזות בהם הבלוז הוא תיאטרלי, הלב השבור חנוט בחליפת שלושה חלקים והדמעות מכוסות במייקאפ עדין. הבחירה המוזיקלית שלי לערב עם אמא של מרטי מק'פליי במושב האחורי של הדלוריאן.

Grande – Take the Low Road
Grande – You Are the Night

הסיפור של ה-Smoke Fairies הוא מסיפורי סינדרלה שלרוב בא לי להקיא מהם ומערב את מפגש ספונטני עם ג'ק ווייט, בקבוק של ויסקי ודמו של הלהקה. ההמשך היה חימום ההופעה של The Dead Weather בלונדון (ומאוחר יותר גם חימומים ללורה מרלינג וג'וניפ). אבל אם להיות כנה, זה לא הסיפור אלא המוזיקה המהפנטת שלהן. פולקלור, שמו המלא של הפולק, אינו ניתן לקיצור במקרה של הפיות. שתי בחורות, גיטרות חשמליות ושירה חלומית שכל הרטרו פולק שכבר עשור מפציע תחת לכל עץ שרק לפני רגע עשו ממנו גיטרה לא הצליח לשחזר.

Smoke Fairies – Frozen Heart
Smoke Fairies – He’s Moving On