מאותו הכפר

שוב ב-Luminaire בעוד הופעה אינטימית. עין בלתי מזויינת עלולה לזהות שגרה קהת חושים של דגימת הופעות על בסיס שבועי אבל המציאות, באופן נדיר, נפלאה הרבה יותר. לא חשוב כמה הופעות ראיתי ובאיזה תדירות, אין סיכוי שההופעה הבאה תשאיר אותי אדיש. אני יכול לשנוא אותה, להתאכזב, להתרגש אבל ביום שהופעה תשאיר אותי אדיש, אני מבטיח לתלות את נעלי הריקודים הצהובות שלי ואת המקלדת ולפרוש.
מי שאחראים לאינטרוספקטיבה המפעימה הזאת הם חבורת הסאמים השמיימית הזאת, Adjagas, שסחפו אותי בטבעיות למקום שמעט להקות מסוגלות. כבר חצי שנה מאז שמצאתי אותם באותו גזיר עיתון ועדיין יש לי התרגשות ראשונית שכזאת, עם פרפרים בבטן, בכל פעם שאני שומע אותם מתנגנים ברקע.
כשאדג'אס עלו על הבמה נגלו אל מול עיני חבורת סקנדינבים טיפוסיים ובראשם איש זעיר ומבוייש עד אימה. ממש כמו במפגש של לוק סקיווקר עם יודה, לרגע קט, הטלתי ספק לגבי היכולת של הבבושקה הלפלנדית הזאת לקחת אותי למקום הנפלא שאני כל כך מצפה לו. אחרי דקה המוזיקה התחילה ואיתה השירה, שבאה מעולם אחר ופורטת על מיתרים נסתרים. הדמיון שלי התמלא במראות ממקומות שבהם לא הייתי מעודי.
"התחושה בכפר הקטן שאני בא ממנו היא כמו של דגים באגם שהולך ומצטמק, ואני פה מנסה להשמיע את המוזיקה שלנו, בתקווה שהיא לא תעלם מהעולם." אומר הדובון-אכפת-לי הנורווגי, ואני עומד שם, גומע את מילותיו בשקיקה. הוא זקן השבט ואני יושב מסביב למדורה וסופג מחוכמתו כשהוא מספר את הסיפורים המסתתרים מאחורי כל אחד מהיויקים. יויק אחד מספר על הצעדים הראשונים של ילד בעולם, אחר הוא שיר ערש של אם לביתה. פולקלור קסום. למרות שאני לא מבין אף לא מילה אחת אני מבין את הסיפורים דרך השירים. או לפחות ככה זה מרגיש.
איפשהו באמצע ההופעה, הביישן התנצל והסביר שהכלים שלהם הלכו לאיבוד בטיסה ללונדון. ניסיתי בכל כוחי להבין על מה הוא מדבר; הכל נשמע מושלם, זה יכול להיות עוד יותר טוב מזה?
לא ברור אם בזכות הכלים האבודים, השירים שלהם זכו לעיבוד מעט שונה מהפולק הרגוע שבאלבום וקיבלו טאץ' בלוזי. קצת קשה לדמיין את זה, אני מניח. ובכן, הנה מעט מהפלא הזה: אחד השירים האחרונים בהופעה, בו הם החליטו לעשות קצת יותר רעש מהרגיל, מה שגרם למצלמה שלי לחרבן את הסאונד ולהם להשמע כמו להקת פולק-כבד.
בסוף ההופעה רציתי לומר לחמדמד כמה שהמוזיקה שלהם היא סוג של טיול בשבילי, חוויה כל כך חזקה שאני ממש מרגיש שביקרתי בכפר שלו, ואני יודע בדיוק על מה הוא מדבר (האם אבות אבותיי היו יהודים לפלנדיים?). במקום זה, הסתפקתי בתודה פשוטה וכנה מכל הלב. הוא מצידו, השפיל מבט לרצפה והחזיר לי תודה חרישית. לפלנדים מופנמים, מה היינו עושים בלעדיהם?

סאמי בורקס

"קח, ראיתי את זה ב-Metro, נראה לי שזה יכול להיות נחמד" אמרה לי שלשום יקירתי האיזוטרית והגישה לי גזיר עיתון. אחרי מבט חטוף של 3 שניות הפטרתי לעברה: "בחייך, אם זה במטרו זה אומר שכבר זה נטחן דק דק ושניה לפני שההייפ נגמר הם תופסים טרמפ אחרון. ואת יודעת מה, גם אם לא, כבר יש לי בחילה מפולק סקנדינבי, אני חושש שצרכתי יותר מדי השנה".
"לפחות תגיד תודה... תראה למה אתה והבלוג החנוני שלך דרדרתם אותי..." היא סיננה.
למחרת, נתקלתי שוב בחתיכת העיתון המרוטה שביצבצה מבין אוסף מגזיני האופנה שמאכלסים את ביתי, ומתוך שעמום החלטתי להקשיב בכל זאת. "שככה יהיה לי טוב, מה זה הדבר הזה?" נזעקתי בעודי מקליד את שמם, Adjagas, בנסיון לדלות עוד פרטים. ההסבר הכי טוב יהיה תרגום חופשי של ערך הלהקה מוויקיפדיה:

"Adjagas היא להקה נורווגית המורכבת מצמד יויקים ממוצא סאמי, מריאל גאופ ולאורה סומבי. הלהקה הוקמה ב-2004. שם הלהקה הוא מילה סאמית המתארת את המצב המנטלי שנחווה במעבר משינה לעוררות..."

הא? סאמי? יויקים? הייתי משוכנע שנפלתי על איזה ערך בויקיפדיה שהושחת בצורה מחוכמת, אבל מסתבר שהכל נכון. הערך הזה הוביל אותי לקריאה מרתקת על כל התרבות הסאמית (זוכרים את אלה קארי הילדה מלפלנד?) ועל המוזיקה המיוחדת שלהם. אני מודע לכך שגאוגרפית זה פשוט בלתי סביר, אבל מוזיקה סאמית (או לפית, אם תרצו) נשמעת כמו מוזיקה אינדיאנית. משהו פה מוזר הרבה מעבר לרמות הביזאריות הסקנדינביות המקובלות.
אז טושה לאהובתי, שיודעת להריח איזוטריה ממיילים. ואם תצליחו למצוא משהו שלהם להורדה, אני אעריך את זה כי לחברה האלה עדיין אין אתר, הגוגל שלי נבוך מתוצאות החיפוש שלו והציפור הכחולה שלי חגה במעגלים (אלקטרוניים) כבר ימים וחוזרת בלי דבר במקורה.



www.myspace.com\adjagas