מאותו הכפר

שוב ב-Luminaire בעוד הופעה אינטימית. עין בלתי מזויינת עלולה לזהות שגרה קהת חושים של דגימת הופעות על בסיס שבועי אבל המציאות, באופן נדיר, נפלאה הרבה יותר. לא חשוב כמה הופעות ראיתי ובאיזה תדירות, אין סיכוי שההופעה הבאה תשאיר אותי אדיש. אני יכול לשנוא אותה, להתאכזב, להתרגש אבל ביום שהופעה תשאיר אותי אדיש, אני מבטיח לתלות את נעלי הריקודים הצהובות שלי ואת המקלדת ולפרוש.
מי שאחראים לאינטרוספקטיבה המפעימה הזאת הם חבורת הסאמים השמיימית הזאת, Adjagas, שסחפו אותי בטבעיות למקום שמעט להקות מסוגלות. כבר חצי שנה מאז שמצאתי אותם באותו גזיר עיתון ועדיין יש לי התרגשות ראשונית שכזאת, עם פרפרים בבטן, בכל פעם שאני שומע אותם מתנגנים ברקע.
כשאדג'אס עלו על הבמה נגלו אל מול עיני חבורת סקנדינבים טיפוסיים ובראשם איש זעיר ומבוייש עד אימה. ממש כמו במפגש של לוק סקיווקר עם יודה, לרגע קט, הטלתי ספק לגבי היכולת של הבבושקה הלפלנדית הזאת לקחת אותי למקום הנפלא שאני כל כך מצפה לו. אחרי דקה המוזיקה התחילה ואיתה השירה, שבאה מעולם אחר ופורטת על מיתרים נסתרים. הדמיון שלי התמלא במראות ממקומות שבהם לא הייתי מעודי.
"התחושה בכפר הקטן שאני בא ממנו היא כמו של דגים באגם שהולך ומצטמק, ואני פה מנסה להשמיע את המוזיקה שלנו, בתקווה שהיא לא תעלם מהעולם." אומר הדובון-אכפת-לי הנורווגי, ואני עומד שם, גומע את מילותיו בשקיקה. הוא זקן השבט ואני יושב מסביב למדורה וסופג מחוכמתו כשהוא מספר את הסיפורים המסתתרים מאחורי כל אחד מהיויקים. יויק אחד מספר על הצעדים הראשונים של ילד בעולם, אחר הוא שיר ערש של אם לביתה. פולקלור קסום. למרות שאני לא מבין אף לא מילה אחת אני מבין את הסיפורים דרך השירים. או לפחות ככה זה מרגיש.
איפשהו באמצע ההופעה, הביישן התנצל והסביר שהכלים שלהם הלכו לאיבוד בטיסה ללונדון. ניסיתי בכל כוחי להבין על מה הוא מדבר; הכל נשמע מושלם, זה יכול להיות עוד יותר טוב מזה?
לא ברור אם בזכות הכלים האבודים, השירים שלהם זכו לעיבוד מעט שונה מהפולק הרגוע שבאלבום וקיבלו טאץ' בלוזי. קצת קשה לדמיין את זה, אני מניח. ובכן, הנה מעט מהפלא הזה: אחד השירים האחרונים בהופעה, בו הם החליטו לעשות קצת יותר רעש מהרגיל, מה שגרם למצלמה שלי לחרבן את הסאונד ולהם להשמע כמו להקת פולק-כבד.
בסוף ההופעה רציתי לומר לחמדמד כמה שהמוזיקה שלהם היא סוג של טיול בשבילי, חוויה כל כך חזקה שאני ממש מרגיש שביקרתי בכפר שלו, ואני יודע בדיוק על מה הוא מדבר (האם אבות אבותיי היו יהודים לפלנדיים?). במקום זה, הסתפקתי בתודה פשוטה וכנה מכל הלב. הוא מצידו, השפיל מבט לרצפה והחזיר לי תודה חרישית. לפלנדים מופנמים, מה היינו עושים בלעדיהם?