דראגסטור קאובוי

אני מתפרק. זה התחיל ואין דרך לעצור את זה. הגוף מתחיל לאותת בסימנים כמו מכונית ישנה שעובדת מושלם ולפתע, ביום בהיר אחד, בעיות מתחילות לצוץ, תקלה רודפת תקלה, עד שלבסוף אתה נכנע ומבין שהגיע הזמן להפטר ממנה. כך פתאום אני חולה פעם בחודש, כאבים ישנים חוזרים מחופשות בקריביים וכאבים חדשים מהגרים מארצות נידחות ומשתקעים. יש לי עוד לפחות 30-40 שנה עם הגוף הזה, מה אני עושה?
ובכן, אני מאמין גדול בנצחון הרוח (למרות שהרוח שלי לא עזרה לי לנצח אפילו משחק שש בש עד היום) ולכן, גם כשאני חולה אני משתדל לנהוג כרגיל, כמו לדוגמא ללכת להופעה למרות שיש לי חום ושלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. תאמינו או לא, כבר פעמיים הלכתי להופעה מרוסק וחזרתי כמעט בריא. אפילו את מבחן ה"איך הרגשת יום אחר כך?" עברתי. כוחה התרפויטי של המוזיקה? מקרה קלאסי של היפוכונדריה? התערבות שמיימית? מה אני יודע, אני סתם אדיוט שאוהב הופעות.
כאמור, אחרי שבוע קשה (חום של 39.2 מעלות. פעם אחרונה שנרשמה כזאת טמפרטורה החבר הכי טוב שלי היה בובת כלב בצבע חום-בז' העונה לשם בובי) הגיע סוף השבוע ואיתו שתי הופעות והרבה ציפיות. הראשונים בתור היו Kula Shaker. איברופרופן, פרופוליס, סירופ נגד שיעול ושני בקבוקי Kronenbourg 1664 השאירו אותי צלול ומפוקס אבל גרמו לאובדן זמני של חוש הקצב, מה שאילץ אותי להמנע מריקודים.
קצת לפני שההופעה התחילה גיליתי פתאום שלידי עומדת בחורה אסייאתית קטנטנה ויפהפיה. לבדה. "שככה יהיה לי טוב, היא צודקת!" אמרתי לעצמי כשנזכרתי בטענה המגוכחת של אהובתי שגורסת שיש לי משהו מאוד סקסי במבט כשאני חולה. ובכן, אם בחורה אחת חושבת ככה, אין סיבה שלא תהיה עוד אחת כזאת. בעודי מתכונן לעשות את הצעד שיפיל אותה ברשתי (בהתאם לסעיף 34ג' בהסכם עם יקירתי שמתיר לי לפתח יחסים עם אסייאתית אם אי פעם אמצא אחת שתשתין בכוון שלי) דבר מאוד מצער קרה; התרחיש הגרוע ביותר שהכרתי בהופעות הוא בחור גבוה במיוחד שנעמד לפני. הפעם זאת הייתה בחורה בגובה שלי, גם לרוחב, שנעמדה דווקא לצידי, ביני לבין המלוכסנת. לא רק שהיא חצצה ביננו, באופן קורע לב, היא גם התעקשה לרקוד בתנועות מטופשות ולחלוטין לא מקובלות של ימינה-שמאלה, כשהיא מסתירה לי את הבמה לסירוגין. תוסיפו לזה טמפרטורות של פריקסט צה"לי באוגוסט ולחות של 130% ותקבלו תמונה די מעיקה. די מהר הבנתי שקצרה ידי וכנראה שנגזר עלי לא להיות עם אסייאתית לעולם.
קולה שייקר, בגילם המופלג, נראים כאילו שלפו אותם ממאדאם טוסו. עמוסים באנרגיות ששמורות ללהקות של ילדים מלאי אלכוהול והורמונים, הם מנגנים שעה וחצי בלי הפסקה ונותנים שואו הכי slicky; אמנם המוטיבים ההודיים נעלמו, לצערי, מהמוזיקה שלהם כמעט לגמרי אבל הם עדיין יודעים לעשות רוק משובח, עם סאונד ישן-חדש, כך שקשה לבוא אליהם בטענות.
בהדרן, בדיוק שחשבתי ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, הרגשתי פתאום משהו רטוב ורך נמרח בעדינות על הכתף שלי ומתחיל לפלוש לעוד ועוד אזורים מהגב שלי. כשהסתובבתי להבין מה לעזאזל נוגע בי, גיליתי שמדובר בבחור עצום מימדים, צאצא ישיר של ג'אבה דה האט, לבוש בחולצה ורודה ספוגת זיעה שמנסה לפלס את דרכו אל קדמת הבמה. "אוקיי, אני מבטיח, אני לעולם לא אסתכל שוב על מלוכסנות, רק קחו את הדבר הזה ממני..." התחננתי לחסדי שמיים.
אולי זאת המוזיקה שלהם שלא בנויה מהחומר שהופך הופעות לבלתי נשכחות, אולי זה קוקטייל התרופות שהייתי תחת השפעתו, אבל למרות כל השואו, הצ'ארם וההייפ כשהסתיימה ההופעה כל מה שהצלחתי לומר לעצמי היה: "נחמד". כמה שאני מחבב את החברה האלה, משהו שם לא סחף אותי. נו מילא.
הבאים בתור בסופ"ש היו Githead. דקסמול קולד, ויטמין C, סטרפסילס ושתי כוסות של La Chouffe הם כנראה אחד השילובים החוקיים הטובים ביותר שאי פעם חוויתי – באזז מושלם, נעים בגוף, בלי טיפת עייפות. ההופעה באותו ערב הייתה מעין חזרה חינמית מול קהל של אולי 50 איש כחלק מההכנה לסיבוב הופעות אמיתי שאליו יצאו בקרוב.
עם חטיארים כמו גיטהד אין שום סיכוי שאני ארגיש זקן, שום סיכוי. קולין ניומן נראה כמו התמהוני מהפאב השכונתי שתמיד מטיף לכל מי שמעיז להקשיב למה אסור להתחתן. מלכה שפיגל פשוט נראית כמו גאולה נוני. אבל אל תטעו, גיטהד הם דוגמא קלאסית ל"מה שאנחנו שכחנו אחרים עוד לא למדו". הריפים של הבאס של מלכה שואבים אותך פנימה והמונוטוניות המוזיקלית הופכת ממכרת. הזיופים של קולין ודפי התווים והמילים שמונחים מול כל אחד מחברי הלהקה מעלים חיוך במקום גיחוך – כשזה הם, כנראה שהכל מותר. כרגיל, אני עומד בחזית הבמה, בודד בהתמסרות שלי למוזיקה ונהנה מכל שניה. בצד הבמה זוג חמוד לא הפסיק לרקוד לרגע. מישהו לקח תרופות מוצלחות יותר משלי, חשבתי.
אחרי שגיטהד ירדו, הגיע החלק ההזוי של סוף השבוע הזה. לבמה עלתה להקה פאנק פופ אלמונית בשם Anarchistwood, לבושים בגלימות KKK אדומות ומשקפיי שמש שחורים, כשבחזית הבמה עמדו שתי בחורות בחזיות שעשויות משני ראשים של חזירי בר עם נורות אדומות מהבהבות במקום עיניים. אחרי שיר או שניים הגלימות ירדו ואת מה שחיכה מתחת כבר קשה לתאר במילים. אם לא הייתי מוצא את זה כמה ימים מאוחר יותר, הייתי משוכנע שכל המחזה הזה היה פרי מוחי הקודח.
ביום שני בבוקר התעוררתי עייף, נרגן ושונא אדם כרגיל, אבל ללא זכר למחלה מהשבוע הקודם. עד לרגע כתיבת שורות אלו, שום מחלה חדשה עוד לא מצאה את דרכה אל גופי, אבל ככל שהזמן עובר אני חושש יותר ויותר. אני מרגיש משהו גדול מתבשל, לפחות אבנים בכליות, או איזה לומבגו. אני מתפרק, איזה יאוש.

Kula Shaker – Second Sight
Githead - To Have & To Hold :: Live