אדיר אדירים

כבר אמרתי פעם שאני לא אוהב הופעות? אולי זה הגיל. אולי נהייתי בורגני ומפונק, אבל האפיל של להידחס בחלל קטן בטמפ' של 35 מעלות ו-80% לחות עם עוד כמה מאות אנשים, זה כבר לא עובד עלי. להזיע כמו סוס ולהתחכך באנשים שמזיעים אפילו יותר, למצוא את עצמך תקוע שוב מאחורי איזה שני מטר של מסה רטובה ונטולת דאודורנט (מה, הסתרתי לו עם ה-1.71 מ' שלי?). להידחף, להימעך, להידבק, להילחם על המקום שלך. לעמוד על הרגליים שעתיים רצוף. לשמוע בלילה את הצלצול הזה באוזניים, זעקתם האחרונה של עוד כמה אלפי תאי שמע גוועים. תגיד יפה שלום, הם כבר לא יחזרו. מעכשיו אתה שומע קצת פחות.

ומצד שני...

מצד שני הבלקן ביט בוקס שוב כאן ויש דברים ששווה להקריב למענם. זה הלך בערך ככה: לפני ההופעה הקודמת שלהם בסטוקהולם שחר אמר לי שזאת אחת ההופעות הכי טובות שהוא ראה בחיים שלו. הציפיות, לפיכך, היו גבוהות. דרכן של ציפיות גבוהות שהן מובילות לאכזבות, אך לא בסיפור שלנו. ההופעה לא הייתה אחת הטובות שראיתי, היא הייתה ההופעה הכי טובה. ככה שלקראת ההופעה השנייה שלהם כאן רף הציפיות עלה לגובה חסר תקדים. אני כבר יודע איזה קסמים הם יודעים לעשות על הבמה, ומאז הפעם הקודמת הרפרטואר שלהם רק התרחב. קול קטן, אי שם בחדר קטן וחשוך בירכתי מוחי אמר לי "תהיה מוכן, הקסם היה חד פעמי, דבר כזה לא קורה פעמיים". הקול הקטן טעה. הקסם שם והוא כנראה מתכנן להישאר.

תראו, מה שהחברה האלה יודעים לעשות עם כמה כלי נגינה, כמה מיקרופונים וקהל, זה חורג הרבה מעבר למוזיקה. היכולת לקחת כמה מאות שבדים מרוחקים וחסרי תשוקה ולהפוך אותם לאורגניזם אחד מאושר וקופצני, היכולת לנגן קטעים שאף אחד לא מכיר בשפה שאף אחד לא מבין ולהשאיר את הקהל עם צימאון אדיר לעוד, זה דבר פשוט מדהים. אין סולו גיטרה מדהים, אין מתופף על-אנושי. יש שישה אנשים שנהנים מכל אחת מ-90 הדקות שלהם על הבמה ולא מורידים את הרגל מהדוושה לרגע. ויש בעיקר אינטראקציה מושלמת עם הקהל שלהישאר אדיש למה שמתחולל על הבמה זה פשוט מעבר ליכולתו.

אני קורא את מה שכתבתי עד עכשיו ורואה שאני עדיין לא ממש מצליח להעביר את הרעיון. נגיד רק שעכשיו יש שתי הופעות תחת הכותרת "ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים שלי".

את זה לקחתי מאתר הלהקה. אמנם מ-2005, אבל הרבה לא השתנה.