דברים שעשיתי בארכיון

האמת היא שלא התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה אבל המציאות רצתה אחרת. לא רציתי לכתוב כי לא היה לי הרבה מה להגיד. הייתי בהרבה הופעות טובות יותר וגרועות יותר אבל לההופעה הזאת פשוט לא הצלחתי למצוא את המילים. מה שיצא היה אוסף של נהמות, זעקות ואנחות מלוות בפירכוסים רנדומליים.
הציפיה הייתה מרגשת. לא סתם עוד הופעה, אירוע נדיר – הופעה בודדה, הראשונה של Archive באנגליה מזה 6 שנים ועוד בחור-דה-לה-קרם כמו ה-Borderline, שמכיל כמות די מגוכחת של אנשים ולרוב מאכלס כל מיני להקות אלמוניות בדרגה כזאת או אחרת. לא די בזה, הליין אפ באותו ערב כלל שתיים מאותן להקות אלמוניות שאינן ראויות לאיזכור וארכייב לקינוח. אין לי מושג מה עובר בראש של הלהקה התמוהה הזאת, אבל היי, יו טייק ואט יו אר גיון, רייט?
כשאני מנסה לפשפש בזכרוני, אני נגעל קצת מכל מיני דברים מזעזעים שאני מוצא שם. כשלבסוף אני שם את היד על הזכרון מערב ההופעה, דבר מוזר קורה; אני זוכר את להקות החימום, את הקהל (צרפתי ברובו) שלאט לאט מילא את המקום, אני זוכר שהם עלו לבמה ואז.... כלום. סוג של חור שחור. ואז הם יורדים מהבמה. מה היה שם לעזאזל? למה אני לא מצליח לשחזר כלום? מה קרה למנגנון המחורבן הזה (שאני אף פעם לא מצליח לכבות) שהופך את המציאות לפוסט תוך כדי שהיא מתרחשת אל מול העיניים?
אני חושב שנשאבתי פנימה מהר מדי, המוח עוד לא הספיק לעכל והגוף התמסר, נשבה בצלילים הפוצעים של ארכייב. העיניים נעצמו, המוזיקה התחברה בחוטים דקים לקצות הידיים והרגליים שלי והפכתי להיות בובה בתאטרון של ארכייב, לא שולט בגוף ולא במחשבות. זה היה נפלא, ממכר וקצר בצורה שערוריית. פחות מ-45 דקות של הופעה, מה שאומר ארבעה-חמישה שירים פחות או יותר.
הסיבה הראשונה שבכל זאת החלטתי לכתוב היא שארכייב מוציאים החודש אלבום הופעה ב-Zenith בפריז, טריפ חובה על המדף שלי, והרגשתי צורך לזעוק את הבשורה השמימה. הסיבה השניה היא שנראה שהם מפסיקים עם החרם המוזר על האי הטרופי ובינתיים יש לפחות עוד הופעה אחת ביוני ב-Dingwalls, מקום קצת יותר ראוי. בגלל האורך המגוכח של ההופעה הקודמת הנהלת מונוקרייב אישרה לי רכישת כרטיס גם להופעה הבאה. איך אני אוהב לעבוד בשבילם.