ילדים סובלים לאלוהים

כשאתה הולך ברחובות הגדולים ומרים ראשך אל בניינים היסטוריים מרהיבים שנבנו בימים רחוקים ושוקע במחשבות על האחוזה של סבא רבא רבא שלך בפולין שמעודך לא זכית לראות, תמיד קיים הסיכוי שקול זר יפתיע אותך ויגרום לך להיישר את מבטך אל כיוונו. אל תטעה, האיש באפודה הצהובה הזרחנית אינו שוטר תנועה והקלסר שבידו אינו מכיל קנסות שמחכים להרשם. רוב הסיכויים שהוא רוצה שתתרום למען צדקה זו או אחרת. האנשים הנמרצים הללו יעשו הכל בכדי לשכנע אותך למה אין מנוס מלפתוח את הארנק עבור ילדים מאפגניסטן שאיבדו את גפותיהם, ילדים מעיראק שאיבדו את אבותיהם, או ילדים מאוגנדה שסובלים מסיוטים בלילה על יהורם גאון ומטוסים צרפתיים. ילדים. סובלים. איך אפשר לומר לא?
הביישנים נופלים טרף לחבורות המתרימים, המנומסים ממציאים תירוץ וממשיכים בדרכם ואחרים מפנטזים שהיו יכולים, רק לרגע אחד, להעלות באוב את רקס קריימר שיפרק להם את הצורה. נסה להתייחס אליהם בעדינות, הם בסך הכל עושים עבודת קודש ואם זה לא די לך, פעם בכמה זמן הם רותמים לשורותיהם אמנים שתורמים שירים למטרת צדקה. בפעם האחרונה, לפני 14 שנים, זה היה The Help! Album. ועכשיו זה War Child: Heroes, עוד אלבום קאברים שאתה חייב שיהיה לך. מה, לא תרמת ברחוב ואפילו את האלבום לא תקנה? איזה מין בן אדם אתה? אתה לא שומע את הכאב של הילדים? אין לך לב?
אל תתבייש. ענה להם. פעם אחת תוריד את המועקה הזאת מהחזה שלך ותאמר להם שבשביל לשמוע את Estelle מחללת (ולא בחליל) את סטיבי וונדר או את Duffy מגעילה (ולא לפסח) את פול מקרטני אתה לא מוכן לשלם אפילו פאונד מסריח אחד ואם הילדים כל כך סובלים עכשיו, אולי לא כדאי להשמיע להם את האלבום מתחילתו ועד סופו. אל תבהל מהפרצופים המזועזעים שמולך, פשוט תמשיך ללכת וכשתגיע הביתה, זכור להוריד את שני הקטעים היחידים באלבום ששווים האזנה. נסה לא לחשוב על ילדים עיראקיים תוך כדי (למעשה, נסה לא לחשוב עליהם בכלל).

TV on the Radio – Heroes :: David Bowie cover
Franz Ferdinand – Call Me :: Blondie cover

חילופי עונות

אני חושב שהיסטורית, בתקופה הזאת של השנה, בין סתיו לחורף, איזור נובמבר ככה, זאת התקופה הדלה ביותר מבחינת אלבומים חדשים שנופלים בחיקי. יכול מאוד להיות שאני ממציא את זה ברגעים אלה ממש אבל בכל מקרה זה נשמע לי לגמרי הגיוני. אני חושב שאת כל האלבומים הטובים באמת שיצאו לקראת סוף השנה גיליתי תמיד בשנה שלאחר מכן. ההסבר האחר היחיד הוא שאני קרוב לסף הרוויה המוזיקלית שלי. שום דבר לא מרעיד לי את המעיים וכמות הפעמים שסגרתי את חלון הדפדפן שלי בטריקה כשברקע התנגנו עוד הדבר-הגדול-הבא-מניו-יורק גדולה יותר מכמות האלבומים שהאזנתי להם בשבוע האחרון.
אז במקום להפוך את הפוסט הזה לפוסט מחאה נטול מוזיקה, החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, גם אם היא מלאה נס קפה, נשכחה על השולחן בערב הקודם, גידלה קרום מגעיל כזה ואתה כמעט משוכנע שאיזה חרק טבע לו בפנים.

אם אתם חבורת ילדים ברוקלינאית שעוד לפני שהוצאתם אלבום הוזמנתם לחמם את TV on the Radio, ואחד מחבריה הוא זה שמפיק להם את האלבום, כנראה שתצליחו למשוך יותר תשומת לב מאחרים. וטוב שכך, כי רק במקרה המוזיקה של Telepathe גם ראויה לצוף מעל כולם. ממבט חטוף בפרצופים שלהם, הייתי מהמר שהדבר המוזיקלי ביותר שיכול לצאת מפיהם הוא דרשת הבר/בת מצווה שלהם, אך באופן מפתיע הם יצרו אלבום אלקטרוני, תעשייתי, חולמני עם זיקה לאייטיז וגם הרבה תקופות וז'אנרים אחרים. לא לגמרי פיצחתי מה בדיוק קורה שם, אבל זה עובד לא רע בכלל.

Telepathe – Chrome's On It
TV on the Radio – Crying :: Telepathe Remix

ואם הילדות מאחוריך כמו גם שלל אלבומים אז וודאי שלא תהיה לך בעיה לשתף פעולה עם Imogen Heap, Ojos de Brujo, Anoushka Shankar ואפילו פול מקרטני באלבום הבא שתוציא. את Nitin Sawhney איבדתי איפשהו בתחילת המילניום אחרי Beyond Skin, האלבום המופתי שלו שיצא ב-Outcaste (השם יקום דמו, איזה לייבל גאון). לא יודע מה גרם לי להתעניין ב-London Undersound, האלבום החדש שלו אבל אני לא ממש מצטער על זה. ניטין רקח אוסף של קטעים, רובם ככולם שיתוף פעולה עם אמנים אחרים שהמכנה המשותף להם הוא איזה רוח ניו אייג'ית אה לה קפה דל מאר שמרחפת מעל כולם ומדגדגת לי להשתלח באלבום. כמעט חבל לי שהוא טוב. אמנם לא אלבום חשוב, אבל בהתחשב בבצורת המוזיקלית ובמזג האויר בחוץ (שמעתי שהחורף הגיע לישראל, ברכותיי) אפשר בהחלט להעביר איתו איזה שעה נעימה במיטה. בתקופה שחונה זו, זה כל מה שאני זקוק לו.

Nitin Sawhney – Bring It Home :: feat. Imogen Heap
Nitin Sawhney – Transmission :: feat. Tina Grace

דרקונים, כפתורים והשקט שאחרי הסערה

מלבד מוזיקה יש רק דבר אחד נוסף שאני צורך באותה יראת קודש – שקט. ממש כמו במוזיקה, לשקט יש כל כך הרבה ז'אנרים ותת ז'אנרים. יש שקט של יום, ושקט של לילה ושקט של צלילה ושקט של מדבר. ויש גם את השקט המיוחד הזה שאף פעם לא נשמע אותו דבר – השקט שאחרי הסערה. בשביל להיות מסוגל לשמוע את מה שטמון בו צריך, לפעמים, לייצר את הסערה הנכונה. כזאת שתחריש את האוזניים, תצרום, תציק, תמתח את הגבולות, תקלף ממך את כל מה שצריך להשאר מאחור ותותיר אותך חשוף ורגיש. כמובן שאין מתכון שמתאים לכל אוזן, אבל הנה דוגמא למוזיקה שמייצרת לי את שקט מרגש ומצליחה להיות איכותית וראויה יותר מצליליה של מכסחת דשא בשעת בוקר מוקדמת.
ב-Dragons of Zynth נתקלתי כחימום ל-Yeasayer. משהו בהם הזכיר לי את TV on the Radio רק קצת אחרת. דמיינו תופים משיר אחד, גיטרה משיר שני ושירה משיר שלישי ועכשיו נגנו את זה לאחור ותקבלו קטע של הדרקונים. איזה רעש נוראי החבורה הזאת יצרה ובאיזה ווליום מוטרף. אבל מתוך כל הקקופוניה הזאת זיהיתי שמשהו עובד שם ברקע – הלמות התופים המדוייקות, הצליחו לשמור על הריפים הפתוחים והשירה הזועקת מלאבד שליטה לחלוטין ולהתפוצץ ועל הבמה. ואז, בבית, הכל נשמע נכון. מסתבר ש-Coronation Theives, אלבום הבכורה שלהם הופק על ידי אחד מחברי TVOTR שדאג שהכל ישמע בדיוק כמו שצריך ורקם להם אלבום אדיר.
בשונה מהם, Fuck Buttons עושים רעש אקספרימנטלי תעשייתי נפלא. רצועות ארוכות שנמתחות ונמתחות, בונות שכבה על גבי שכבה על גבי שכבה של רעש שבו זמנית מגרה את האוזן ודוחק אותי לקצה יכולת ההאזנה שלי. אני מוצא עצמי חוזר שוב ושוב לאלבום הזה. יש משהו כמעט מדיטטיבי בסערה הסטטית הזאת שהם מייצרים. כמעט תמיד הפיתוי לקטוע את ההאזנה באמצע באופן פתאומי גובר עלי, ואני מרגיש איך הנשימה שלי נעצרת לשבריר שניה כאילו זרקו אותי למים קפואים. אם להיות כנה, לא לא שמעתי מעודי יותר מ-3 רצועות ברצף מהאלבום. תמיד בחרתי לחתוך וממש כמו שהמליצו דפש מוד, להתענג על הדממה הצלולה שנותרה תלויה באויר.

Dragons of Zynth - Anna Mae
Dragons of Zynth - Breaker
Fuck Buttons - Sweet Love for Planet Earth