בטרם עט

אתמול קיבלתי את ההודעה מחבר משותף שצאלה כץ-סוחמי כבר לא עמנו. כמה עצוב. אמנם הכרתי מעט ממנה אבל לפעמים תחושת האובדן לא עומדת ביחס ישר להכרות אלא דווקא לחוסר ההכרות. קצת כמו שהרגשתי שקורט קוביין מת. תחושת החמצה מרירה שכזאת.
את צאלה פגשתי בפעם הראשונה בהופעה של אלף אפס (להקה שהייתה בה סולנית לתקופה) באיזה בר ליד הברביקן. משהו בה היה כובש לגמרי. היא ירדה מהבמה והשאירה שלוליות של כריזמה אחרי כל צעד. מסוג האנשים שהייתי מגמגם אם הייתי צריך להתחיל ולדבר איתו, רק שהיא זאת שפנתה אלי. לא היה לי מושג מי היא, או אפילו שהיא ישראלית. הפתעה נעימה. כשהתחלנו לדבר, הייתי מוקסם לחלוטין; תוך דקות הרגשתי כאילו אנחנו חברים כבר שנים, וכל מה שנשאר זה רק להשלים כמה פרטים טכניים. מאז השיחה הראשונה כמעט ולא עסקנו בפרטים האלה. תמיד גלשנו לנושאים אחרים – שירה, אוכל, פוליטיקה, סרטים, אומנות, אינטרנט, מוזיקה. המון מוזיקה. עבורי היא הייתה כמו אחות גדולה שיודעת על החיים כמוך, רק מעט יותר וגם אחות קטנה שאפשר להצחיק עם שטויות ולשחק יחד שעות ב-XBOX (שלה). ואני עדיין מרגיש שאני לא יודע עליה כלום.
אני מניח שאני חייב לה לא מעט בכל מה שקשור לכתיבה, היא הוותה תמריץ לכתיבה שלי ולקחה אותה למקומות חדשים (לא בהכרח דברים שמתפרסמים על גבי דפים אלו). היא שינתה את כל התפיסה שלי על שירה, וגרמה לי בגילי המופלג לצלול לעולם שלא הכרתי. בזכותה השירה יצאה מהדכאון שאחרים התעקשו כל כך לשמר. הייתה בה מקוריות שמספיקה לשלוש תקופות חיים.
כל כך מוזר שהיא פתאום כבר לא. בזמן האחרון, בצ'אטים חטופים היא תמיד הייתה ספק עסוקה ספק טרודה והנחתי שנשוב לדבר כשהיא תתפנה. באחת השיחות האחרונות, כשדרשתי בשלומה היא ענתה משהו בנוסח "אתה יודע איך זה, לפעמים הדרך הטובה להתמודד עם בעיות היא פשוט להניח שהן לא שם..." מכל המשפטים, דווקא זה מהדהד לי בראש.
לפעמים אני חושב שאנשים כמו צאלה אף פעם לא היו איתנו באמת, הם עברו פה לרגע, ברוח סערה, ונעלמו כמו שהופיעו. אם היא הייתה יודעת שאני כותב עליה את הדברים האלה היא הייתה גורמת לי להצטער על כך. כשמדובר בה, תמיד עדיף לחגוג.
להתראות צאלה, נפגש בסופרפארם.

Kolkoremix – I Love the Police (מתוך Kolkoremix, רמיקסים לקול קורא, הפרוייקט האחרון של צאלה)
כרוניקה של מוות ידוע מראש של להקה וירטואוזית (פוסט של צאלה במונוקרייב)