להרגיש בבית 2

כבר כמעט שנה שאני עובד מהבית. מסתבר שמעבר ליתרונות הברורים, יש גם צדדים אפלים, בלתי צפויים בכל הסיפור הזה. אחרי כל כך הרבה זמן, החוסר הזה בחיכוך אנושי מורגש. פתאום אני מתחיל להבין אנשים זקנים שחיים בגפם ופוצחים בשיחות ארוכות ומשמימות עם בעל המכולת השכונתית או סתם שכן אקראי, הם פשוט זקוקים לקשר עם העולם החיצון, מכל סוג שהוא. גם המיזנטרופ הסוציופת ביותר רוצה לפחות מישהו אחד לשנוא מלבד את עצמו.
אמנם לא התחלתי לדבר עם כדורעף אבל אני חושש שאם היה לי אחד, יש סיכוי שהייתי מחליף איתו משפט מפעם לפעם. מי היה מאמין שמשהו בשגרת המשרד, המלא אוסף של אנשים שיש לך כל כך מעט במשותף איתם, יחסר לי? יכול מאוד להיות שזה סוג של געגוע פיקטיבי שברגע שאטעם ממנו שוב אבין שלא היה חסר לי לרגע, אבל אין לי שום תוכניות לנסות ולגלות זאת בעצמי. הסיבה העיקרית היא שמצאתי תחליף. תחליף טוב יותר עשרות מונים מהדבר האמיתי.
אז מה יכול להחליף את שגרת המשרד? משהו שעובד על אותו עיקרון של שומר מסך דמוי אקוואריום. במקרה שלי מדובר ב-The Office. פעם ביום, יחד עם ארוחת הצהריים או התה והעוגיות של ארבע, אני צופה בפרק של הסדרה המופתית הזאת. זה כבר נמשך כמה שבועות נפלאים ואני חייב להודות שמעודי לא אהבתי את הקולגות שלי כל כך. אני אפילו חושב עליהם בסופי השבוע ומחכה בקוצר רוח שיתחיל כבר השבוע הבא רק כדי שאוכל לחזור ולראות מה קורה בחייהם. פרק אחד בן עשרים דקות מספק לי את האינטראקציה האנושית הדרושה לי, על כל הדרמות, המבוכה, ההומור, המבוכה, הרומנטיקה והמבוכה שמקום עבודה מספק בשבוע גדוש. קתרזיס מושלם לעובד מהבית.
חשבתי שכבר עבדתי עם כל טיפוס אפשרי עד היום, עד שפגשתי את אנשי Dunder Mifflin, סניף סקרנטון כמובן. אם לומר את האמת, אין מקום בעולם בו הייתי רוצה לעבוד יותר. שקלתי אפילו להגיש את קורות החיים שלי, אבל לצערי, עד שיפתחו סניף בלונדון, אאלץ לדבוק במשרה הנוכחית שלי. אותה משרה שמאפשרת לי, בין היתר, לשמוע כמויות אינסופיות של מוזיקה תוך כדי עבודה ולקרוא שעות באינטרנט מבלי לחשוש שהבוס יציץ לפתע מעבר לכתפי. וכך גיליתי ש-Clearlake שאני כל כך אוהב, מוציאים בקרוב אלבום חדש וכבר שיחררו סינגל ראשון ממנו, קודר ומלנכולי כצפוי. עבורם הקיץ כבר נגמר. ולא רק הם, גם Late of the Pier הוציאו שיר חדש מהאלבום שיוצא באוגוסט ונשמע מבטיח עוד יותר מכל מה ששמעתי מהם עד עכשיו. קולגות זה אוברייטד, אני אומר לכם...

Clearlake – Summer is Over
Late of the Pier – Heartbeat

להרגיש בבית

כבר חודשיים שאני לא מצליח להתרכז בשום דבר יותר מעשר דקות. אני מנסה בכל כוחי לשרת את הנביא הגדול ששכר אותי, אבל כושל יום אחר יום. אולי אני צריך ריטלין. נראה שהכל התחיל כשעברתי לעבוד מהבית. אוסף הפיתויים גדול מדי – דיסקים, מפ3ים, מוזיקה באינטרנט וכמובן – כביסה (פורנו? למה חשבתם שאני אכתוב פורנו?). אולי זאת סוג של מנת יתר של מוזיקה. עודף דברים טובים ללא הגבלה. כמו במטריקס, כשהכל טוב מדי, אני מאבד עשתונות. המנגנון שהופך מוזיקה למילים כבה. ערימות של מוזיקה, תערובת עשירה של רגשות ואף לא שורה אחת שכותבת את עצמה. כל פוסט הופך למאבק ועד שכבר משתרבבות להן כמה מילים, אני כבר לא זוכר מה רציתי לומר. ואז חם לי, ואני רעב, ואני בדיוק חייב לתלות את התמונה הזאת שכבר עומדת פה חודשיים, וכבר מזמן רציתי לזרוק את הנעליים האלה ו...שוב איבדתי את חוט המחשבה. מה רציתי לומר, לעזאזל?
כן, Sigur Ros. החברים האיסלנדים מוציאים בנובמבר את Heima (בית באיסלנדית), סרט שמתעד מסע הופעות לא רשמי, שעשו כשחזרו הביתה לאיסלנד מסיבוב הופעות עולמי מפרך. המיקומים של ההופעות היו במיטב המסורת האיסלנדית האיזוטרית – מפעל דגים נטוש, מחנה מחאה בקרבת סכר שנוי במחלוקת וכו'. למה לראות סרט על מסע הופעות שלהם? קודם כל, הטריילר הוא אחד הדברים הכי יפים שראיתי. קשה לומר אם המוזיקה שלהם משלימה את הנופים או להפך, אבל יחד הם הופכים ליופי אינסופי. מעבר לכך, מתוך הערכה עצומה להרכב היחיד שגרם לי להזיל יותר מדמעה בהופעה (ולא להיות מסוגל לכתוב עליה עד עצם היום הזה). הבשורות הטובות לא פחות הן שיחד עם הסרט יוצא Hvarf/Heim, אלבום אוסף כפול עם קטעים חדשים וגרסאות אקוסטיות לקטעים מאלבומים קודמים.
חוץ מהם, עוד יש עוד כל כך הרבה דברים שמחכים ל...שיט! אני חייב להשקות את העציצים. ולהוציא את הזבל. ולקנות תפוחים. ודבש.

Sigur Ros - Fonklagi / The Funk Song (Live In Reykjavik 1998)
Sigur Ros - Rokklagi / The Rock Song (Live In Reykjavik 1999)