Saturday, February 17, 2007

דאב לכיבוש

אני חושש שהפעם פישלתי בגדול. מה בסה"כ ביקשתי? לראות את Massive Attack מופיעים, לא מזיק, נכון?
3 חודשים חיכיתי בסבלנות ואורחת של כבוד באה במיוחד מבלגיה להופעה. אפילו השלג שכיסה את לונדון באותו יום ושיבש את התנועה לא הצליח למנוע מאתנו להגיע להופעה. בהתחלה הכל נראה מושלם; אמנם הדיג'יי שחימם את החימום היה לבוש חולצה עם טקסט בערבית, כאפיה שעטפה את צווארו (לוק מאוד מחבל מתאבדish) החזיק מגפון ביד וענה לשם המסתורי Free tunes from occupied territories אבל הוא עשה נעים עם מוזיקה ערבית-ספרדית כך שהיה לי קל להתעלם ולחשוב בלב "נו מילא, עוד אירופאי שמחפש אג'נדה חברתית".
אחריו עלתה להקת החימום - 3 אחים נגני עוד, בעלי "חזות מזרחית" (כמו פדידה), שניים מהם תאומים. לא מחזה שכיח. הנגינה שלהם היא אימפרוביזציה מהפנטת שהשכיחה ממני לגמרי את העובדה שאני מוקף באלפי אנשים. האינטרקציה ביניהם הייתה מרתקת. הרגשתי שהקשרים המשפחתיים ביניהם בוקעים דרך הפריטה על המיתרים; מי האח הבכור, מי הצעיר המרדן שמנסה להוכיח את עצמו ולהתבלט ומי הוא האח שצופה מהצד ומפייס בין שני האחים בעיתות מריבה. ואולי הכל היה בדמיון הציוני שלי.
אחרי השיר הראשון, האח הבכור הציג אותם: "ערב טוב, לא כל יום שלישיית אחים מנצרת, פלסטין, זוכים להופיע עם מאסיב אטאק". נצרת, פלסטין? איזה קטע, גם בישראל יש נצרת. זה היה האיתות הראשון שמשהו פה קצת מוזר, אבל באמת, לא באתי להתעסק בפוליטיקה (כך חשבתי), המוזיקה היא העיקר והיא הייתה מצויינת.
כשמאסיב עלו, שלישיית האחים והדי'גיי יפה הנפש כבר היו מאחורי וכל מה שחיכיתי לו הוא קצת דאב, סול וחשכה בנוסח בריסטול. עם תחילת ההופעה, שהייתה מצויינת למרות כל מה שאני הולך להגיד, חלה תפנית לרעה. הטיקרים (באנרים אלקטרוניים), שהיו חלק מהסט על הבמה, התחילו להריץ אינפורמציה מרתקת שתכליתה הייתה כמה הכובש הציוני אכזר וכמה מסכנים הפלסטינאים באשר הם:
מספר הילדים שנהרגו בשנת 2006 ע"י צבא ההגנה לישראל: 764
מספר הנשים במתו במחסום ישראלי תוך כדי לידה: 14
אחוז הפלשתינאים שנכלא בנסיבות בטחוניות בכלא ישראלי: 32%
וכו' וכו' וכו'.
זה המקום לעצור ולהסביר שאני לא אדם פוליטי במהותי והדעות הפוליטיות שלי (שמתחרזות עם המילה 'אתמול') הן לא המקור לתגובה הרגשית שהתעוררה למראה הטקסטים האלו. משהו בהם היה כל כך חד צדדי ומאשים שקשה היה להתעלם ממנו. לא יכולתי שלא להרגיש מותקף ולהתלונן באוזני הבלגית שהייתה לצידי על כמה הנתונים האלה, אמיתיים או מופרכים, מציירים תמונה מונוטונית, שלא לומר אנטישמית, של המציאות. כשכאלה טקסטים מוצגים בפני קהל כל כך גדול בכאלה נסיבות, יש לזה שם אחד בלבד: פרופוגנדה (כשזה בא בפורמטים אחרים זה בדרך כלל מגזין של "בצלם").
קשה לתאר כמה היה הזוי לעמוד מטרים מהבמה, לצלול לתוך המוזיקה של מאסיב ובעל כורחי לחכות ולראות איזו עובדה אקזוטית יביא איתו הטיקר הבא. כל כך רציתי להתמסר לצלילים ולשכוח מהכל אבל בכל פעם שפקחתי את העיניים תזכורת חיה נוספת פיזזה על המסכים מולי והתריסה: "אתה עדיין כובש מטונף, אתה יודע". תודה לאללה הרחום, פריטי הטריויה המטרידים האלו לא הופיעו ברצף לאורך כל ההופעה.
לפני שאני מגיע לקרשנדו הטרוריסטי, בוא נעצור לאתנחתא מוזיקלית;
כדי לא להתאכזב, באתי עם ציפיות בקרשים לשמוע שאריות מחוממות של אגדה מודרנית. לדל נאיה היו תוכניות אחרות לאותו ערב. אם לשפוט לפי השואו, אני מנחש שהוא מאוד דואג לאחיו הפלשתינאים. דל נאיה הצליח להביא את גרנט מרשל (שליש מההרכב המקורי), אליזבת פרייזר (קוקטו טוינס) ואת לא פחות מהוראס אנדי, אחד מהזקנים שמומלץ בחום לקחת מהם סוכריות. החברים מבריסטול הלכו על בטוח ונגנו את רוב הקלאסיקות ובעיקר קטעים מ-Mezzanine.
אין דרך יותר טובה להגיד את זה אבל מאסיב של בריקסטון זה לא מאסיב של חדר אפל, מזרון זוגי ובקבוק ויסקי חצי ריק. התאורה הגרנדיוזית, הסאונד השמיימי ואפילו הליין הכמעט מרגש לא לגמרי שכנעו אותי. למרות שהכל היה במקום, משהו נראה לי עייף. בביצוע של של קארמה קומה, מרשל נראה כאילו הוא מנסה להזכר אם היו אלה חיתולים או טמפונים שאשתו ביקשה שיביא מהסופרמרקט אחרי ההופעה. מאסיב נראו כמו מי שעברו את השלב שבו להיות על במה זה אירוע מרגש. במקום להתנער מהזקנה (בגרות?) ולהעיר את כולם אחרי ההעדרות הממושכת, הם בחרו להיות בדיוק מה שהם: אוסף של אנשים מוכשרים באמצע החיים. לשמחת העולם, המוזיקה שלהם כל כך טובה כשגם שאין לה אדג' בהופעה חיה, היא עדיין מספקת בזכות עצמה. וכמובן, הוראס אנדי, שמספיקה ויברציה אחת של הקול שלו כדי שימרח לו חיוך ענק על הפנים שלי.
כנשגמרה ההופעה, דל נאיה טרח להודות לקהל שהגיע וציין שההכנסות מההופעה הזאת, כמו שתי אלו שקדמו לה, כולן נתרמות לארגון The Hoping Foundation, שמטרתו לדאוג לרווחתם של ילדים פלשתינאים. אסימון קוסמי נפל במוחי הקטן. אין לי בעיה עקרונית לתרום (בעקיפין) לארגון שדואג לילדים, אבל אחרי כל התעמולה הזולה שרצה על הבמה הייתי די משוכנע שזה עוד איזה ארגון "צדקה" שמפעיל החמאס ופורט על רגשותיהם השבריריים של אירופאיים צדקניים.
מאז אני אחוז חרדות. אני רואה בחלומותי את הדיג'יי נותן את הנאום הסטנדרטי של מחבל מתאבד בערבית משולהבת ואז, שניה אחרי שהוא מסיים, הוא מיישיר את מבטו למצלמה, טופח קלות על החגורה, ואומר בעברית: "ותודה לשחר, היהוד המג'נון, שהביאני עד הלום". חלום קשה, אני יודע. ערבי שאומר "הביאני"? זה נורא.
אני נשבע שקניתי את הכרטיסים בתום לב. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להפוך לטלי פחימה של הבלוגים, או ש"הארץ" יכתבו גם עלי. רק תעשו לי טובה, אל תשאלו אותי "אם היית יודע, עדיין היית קונה את הכרטיסים?". זאת לא שאלה מוסרית. קחו עוד כמה תמונות ותניחו לי.

7 comments:

Anonymous said...

אוי מאן, ראית את אליזבת' פרייז'ר???!!!
אתה רציני???

עם כל הכבוד למפעל הציוני, למפעל הפוסט-ציוני וגם לכתבת יופ ציוני, ראית את עליזה ב. פרייז'ר בלייב וזה האייטם האמיתי כאן, מושא-קנאה שכמותך.

זה אכן נורא מפחיד לראות את אחינו לוחמי החירות הפלסטינים פושטים את מדי לוחמת-החירות ולובשים מדי רובוטים של שנאה. גם לי זה קרה בלונדון וזה לגמרי לא סימפטי. אבל חייבם לזכור שזה פיקסל קטן בתמונה ענקית.

ואגב, תודה שאזכרת אותי בפוסט אחד עם הגב' פרייז'ר, אבל האחים מהחימום דומים יותר לא.ב. דן מאשר לי.

candy said...

כשמוסיקה מתחילה להיות פוליטית ,מבחינתי לפחות,זה גומר אותה.מוסיקה היא אמנם אמנות ,אבל לתרום אותה למטרות כמו אלה (מבלי להכנס כרגע לדיון פוליטי אם אנחנו רוצחים או לא),זה פשוט מבאס.במיוחד אם אתה לא מודע להופעה שאליה הגעת:)

מצד שני- אתה בכל זאת רואה הרבה יותר הופעות מאיתנו כאן...אז לא שווה להתלכלך על אחת מהן :)

Anonymous said...

הסיפור די מזעזע. אין לי ספק שאני הולך לחשוב על זה הרבה כשאסתכל על שניים מהדיסקים שלהם שמתנוססים על סטנד של אחד מהמבצעים בחנות.

Unknown said...

אני מהנודניקים
ובכל זאת, היית קונה?
ראיתי אותם בארץ כשהם הופיעו לפני דויד בואי.
לא הייתי מפספס את בואי בגללם
אבל פוליטיקה
כל פוליטיקה שהיא לא בתוך המוסיקה
בונה זה מסריח

מוזר, פעם זה לא היה אכפת לי

Shachar said...

כן, גם לי פעם לא היה אכפת... אני מניח שאני יכול לחשוב על תשובה. אבל כמו יהודי טוב אני אענה בשאלה - למה? הסקרנות מכרסמת בך? אתה רוצה יעוץ אישי איך לנהוג אם תתקל במקרה כזה? אם אני אבין אותך טוב יותר אני אוכל לענות

Unknown said...

לא קלטתי שענית לי, סליחה שחר
וכן סוג של סקרנות.
עניין אותי מה אתה בתור אדם שאוהב מוסיקה היית עושה.
אם אתה שואל אותי, אני חושב שלהבא (אם הייתי יודע מראש כמובן), הייתי מוותר.
אני מגיע להופעה כדי להאזין למוסיקה ולמסריה של המוסיקה.
אני מגיע להופעה על מנת לצפות באמן/ אמנים, יוצרים אותה.
אני לא מגיע להופעה מסוג כזה כדי לטול חלק בהפגנה של שלום עכשיו או של כהנא חי.
שמחה ואושר

Shachar said...

אני מאמין שהייתי מנסה לברר מה הארגון הזה מייצג, לאן הולך הכסף ואיזה השפעה תהיה לזה על ההופעה. יש סיכוי טוב שהייתי מוותר ויש סיכוי אפילו יותר טוב שהייתי עוצם עיניים , חורק שיניים ומתפתה לצד האפל וההדוניסטי שבי והולך בכל זאת. אם הייתי מוכן, יכול להיות שזההיה קל יותר, קצת כמו טקס שהחלטת לעבור.
אני לא ממש דוגמא למופת, אני יודע ולכן אני מבקש מכל בני הנוער שקוראים את הבלוג לא ללכת בדרכי הכופרות.
מה שכן, לפחות אני כנה, אם מישהו סופר לי את זה