ואתם תזהו אותנו לפי שובל הגללים

לשנה החדשה קניתי לי יומן שולחני של The Far Side שכבר שנים לא מפסיק להצחיק אותי. כן, אני יודע, זה רק פסע אחד מחנוניות אולטימטיבית (שזה יומן שולחני של דילברט), אבל זה הופך את היום שלי למעט, ממש מעט, יותר יפה.
אני מתחיל להאמין שליומן הספציפי שקניתי יש יכולות נבואיות לגבי ההופעות שאני הולך אליהן; מתחילת השנה, איכות האיור והבדיחה היו ביחס ישר להנאה שלי מההופעה באותו הערב. מטופש, אני יודע, אבל בכל זאת, אני בארץ של הארי פוטר, מי יודע מה יכול לקרות פה.
ביום שלישי האחרון, לדוגמא, הבדיחה הייתה צפויה ולא מוצלחת והאיור לא היה מעניין במיוחד. כמה חבל שבאותו ערב הלכתי להופעה של Trail of Dead. בואו נתחיל מהסוף – אין לי מושג איך הסוף נראה. יצאתי מההופעה לפני שהיא הסתיימה, בני זונות.
זה שלא נהניתי, ממש סבלתי. הסאונד התחרבן לרמות שלא יאומנו והווליום היה לא בריא. את השירה בקושי היה אפשר למצוא בין כל הרעש. הגיטרות צרמו והכאיבו ואפילו הסאונד של הקלידים עוות בצורה שבוודאי תחשב הישג אמיתי בקרב טכנאי סאונד. כל הצלילים התאבכו לכדי עיסה דביקה שנדחסה באלימות אל תוך האוזניים המסכנות שלי. אני חושב שהצלחתי לזהות 3-4 שירים שאני מכיר. כל השאר גלשו אל מחוזות הבלתי אפשרי.
אני יודע מה רנן יגיד – "בכיין, אמרת אותו דבר על ההופעה של אליס אין צ'יינס". אז כן, החוויה הייתה דומה בגדול רק שפה נוסף מימד של הרגשה שמחרבנים לי על הראש באופן אישי. פחות משבוע קודם הייתי באותו מקום בדיוק, וה-Cold War Kids נשמעו קרוב למושלם. בחיי זקני המגולח, היה לי יותר כיף במשרד באותו יום מאשר בהופעה.
ואם אפשר פניה אישית ל(רון) שובל המתים – למה לעזאזל אתם צריכים לסגל לעצמכם מניירות איפנטיליות של להקת מטאל בשקל? לטפס על הרמקול ולשיר, להרביץ לגיטרה פתוחה באגרסיביות ולהוציא אצבע משולשת תוך כדי תיפוף זה כזה ניינטיז שבא לי להקיא עליכם. למה זה טוב? אולי זה "מגניב" כשזה אמיתי לא כשזה נראה כמו חיקוי של חיקוי.
אחרי המפלה, ברגע של ייאוש ברכבת הביתה, חשבתי לעצמי: "מה נהייה ממני? לצאת מהופעה באמצע? זהו? הזדקנתי? האוזניים שלי כבר לא עומדות בזה יותר? ". כשהאוזניים עדיין מצלצלות, ניגנתי את Wasted state of mind בפול ווליום עד שלא שמעתי את החריקות של הפיקדילי כשהוא דוהר דרך Leicester Square. "בני זונות! למה? למה לא יכולתם להשמע ככה?". אני חושב שבאותו הרגע פצחתי בברוגז רשמי עם כמה אמריקאים מטנסי.
אני יודע שבוידאו למטה הכל נראה מעולה, רק הסאונד לא משהו. אז נכון המצלמה שלי לא מי יודע מה (אני שומע מגבית למען "צילום איכותי בהופעות למונוקרייב"?), אבל הסאונד במציאות היה קרוב מאוד למה שאתם שומעים פה, רק בווליום של טלויזיה בבית אבות כש"יומן" משודר.
טוב, די להוציא קיטור. אח"כ הפסיכולוגית שלי אומרת שאני טיפוס שלילי, קטנוני ומעצבן, הכלבה.
"שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. תחשוב חיובי, תתרכז בדברים הטובים בהופעה. ועכשיו, כשאתה רגוע, אתה יכול למצוא משהו טוב בחוויה שלך?"
"התיפוף היה מעולה"
"יופי, יופי. מה עוד?"
"עוד? עוד?? תגידי את מטומטמת? לקרוא את יודעת? חרא של הופעה אני אומר לך! חרא!"