אליס לא גרה פה יותר

29 מעלות בלונדון. מישהו לקח את התלונות שלי ברצינות. בתוך האסטוריה, לעומת זאת, היו 45 מעלות, 300% אחוזי לחות, והאחוז הקטן מהאויר שלא היה מורכב מעשן של ג'וינטים, היה רווי בזיעה גברית. ישוע הצלוב והמזויין, אני בתוך באנג...
אליס אין צ'יינס הגיעו להופעה אחת ויחידה בלונדון, בהרכב כמעט מלא (ליין סטלי לא הצליח להגיע בסופו של דבר). יחד עם ההופעה הנפלאה של רוג'ר ווטרס בהייד פארק בשבת חשבתי שהשבוע הולך להיות רגרסיה אמיתית לגיל 16, אבל כנראה שאותו אחד שדאג לטמפרטורות חשב אחרת.
ההופעה הייתה חרא, חרא אני אומר לכם! להחליף את ליין סטלי, אחד הקולות היותר יחודיים וחוצבים שהז'אנר הזה ידע, זאת באמת לא משימה קלה. ועם זאת, הייתי משוכנע שלפחות לטובת המעריצים יעשו איזה מאמץ להביא מישהו במידת הנעליים שלו. ג'רי קנטרל ושאר העליזות בחרו משום מה להביא את ויליאם דובל (להלן: "ציון העיראקי"). אם נשים בצד את מראה ה"יש לך 5 שקל? אני צריך להגיע לבאר שבע לצינתור", נשארנו עם זמר מאוד מאוד מאוד בינוני שלא מצליח אפילו לרגע למלא את החלל, או אפילו סתם לעשות כיף ברמה של להקת קאברים. תוסיפו לזה סאונד מחורבן (חצי מהשירים לא זיהיתי עד שעברה דקה ארוכה), גיטרות מרושלות, ופיל כללי של "אנחנו פה בקאמבק, כדאי שתתלהבו כי זה או זה או כלום" וקיבלתם את תמצית הערב. חרא.
הקהל, בשונה מרוב ההופעות עד היום, היה מדהים (עד כמה שערימה של הד בנגרז בטווח גילאים מגוחך יכול להיות). האנשים רצו את לשמוע אל אליס אין צ'יינס בטירוף, וידעו להעריך את גודל המאורע. רובם הגדול גם ממש נהנה, כמו שזה נראה (צפו לפוסט משתפך אצל רנן שכנראה היה בהופעה אחרת?), אבל לצערי אני לא אחד מהם. יצאתי משם עצוב, לא פחות (מתחת לשיער הגולש אני בסה"כ ילדה רגשנית), ויותר מהכל תקוע עם התחושה שאני מת לראות אותם בהופעה...
את השיר הבא אני מקדיש לאדון קנטרל שאם נשאר בו שמץ של אינטגריטי הוא יתרום את הכסף שהוא מרויח מההופעות האלה לאיזו קליניקה לגמילה מסמים, או לפחות יגמול את ציון העיראקי מגרעינים שחורים. ג'רי, תגיד לי אתה, מה עושים עם חבר שכמותך?

Alice in chains – No Excuses