בשביל דברים כאלה בעצם רנן היה פה #1

שוב הוכחתי לעצמי שממש כמו ג'רי סיינפלד, גם אני Even Steven, וזה היה שווה כל רגע. Peeping Tom באו לאסטוריה ומחקו את זכרון ההופעה הצורב של אליס אין צ'יינס. 5 ימים אחרי ואני עדיין באקסטזה.
נתחיל בזה שבעצתו של ידידי רנן, הוצאתי את ה-butt plug החביב עלי מהתחת (וגם עליתי ליציע) וראו זה פלא – הסאונד באסטוריה לא נשמע כמו הבידורית של שבט ארנון צופי חולון (למרות שאני משתוקק למונו). נמשיך בזה שלמייק פאטון יש חברים הרבה יותר מוכשרים מציון העיראקי.
אם רועי אמר עליו פעם שהוא כמו החבר הכי מגניב שיש, בשבילי הוא זה שגורם לי להרגיש תמיד צעיר; כזה שאני מסתכל על מה שהוא עושה היום ולגמרי שוכח שפעם אחרונה שראיתי אותו היה לפני 11 שנים עם פיית' נו מור בחיפה. גם היום, כשהוא מגרד את הארבעים, הוא נראה ונשמע כמו אותו ילד היפר-אקטיבי ומופרע שהוא תמיד היה. אחד האנשים המעטים שעוד אפשר להגיד עליהם שהם "קול" בלי להשמע דביל.
מי שבא בשביל לשמוע שירים של פיית' נו מור או מר באנגל מן הסתם התאכזב, פאטון לא בא לפה בשביל להתרפק על זכרונות העבר אלא בתור פיפינג טום, ההרפתקה התורנית של הפסיכי הנצחי. פאטון עולה לבמה בלוק סרסורי שכולל חליפה לבנה ,שיער משוח לאחור בברילנטין ומבט של מטורף בעיניים. לאף אחד אין ספק מי בעל הבית. הוא מתפתל, מפרכס ומתעוות בהתקף האפילפסיה הכי כיפי שראיתי עד היום. ממש כמו באלבום, הכל טעון, אנרגטי, עם התפרצויות מדודות ושקולות. בדיוק כמו הגרסה הבוגרת של עצמו. השואו סוחף לחלוטין, מקצועי, ולרגע לא נראה עייף. כל הקבוצה הענקית על הבמה נהנית מכל שניה ומבצעת את השירים בצורה הכי מושלמת שאפשר. איזה כיף.
למרות הנוכחות האבסולוטית של פאטון, פיפינג טום בהופעה רחוקים מלהיות ואן מן שואו. כמו שכבר אמרתי, לאדון פאטון יש לא מעט חברים מוכשרים והוא נותן לכל אחד מהם את הבמה; את ההופעה חיממו Dub Trio שמהווים שליש מפיפינג טום בגרסה החיה שלהם. הם עושים משהו שעשוי ליפול תחת הטייטל הביזארי דאב-מטאל®. מאוד מקורי ומורכב, לא לגמרי מפוקס, אבל היו להם כמה רגעים יפים.
Rahzel הוא כנראה הביט בוקס הכי מדהים שיש. כבר שמעתי כמה ביצועים מרשימים אבל שום דבר לא נשמע קרוב לקטע סולו שהוא נתן; הבן אדם נותן ליין בס, מעברי תופים, שר וממקסס את עצמו. הסאונד נשמע מושלם באופן בלתי אפשרי. אני לא פוסל את האפשרות שבתוך הכרס הענקית שלו יש איזו קונסולה. אם כל זה לא נשמע מרשים, תנסו את זה.
ועוד בחזית השחורה, imani coppola, חצילה חמודה במיוחד, הייתה תענוג בתור הקול הנשי שחזק כל כך באלבום וגם ניסרה לא רע בכינור. הקטע סולו הכיפי שהיא נתנה בהדרן הוא גם זה שפותח את המיי ספייס שלה.
ההופעה נגמרה מוקדם במיוחד כי באותו ערב היה באסטוריה אירוע חשוב במיוחד של בחירת Mr Gay Bodybuilder. פאטון לא הצליח להתאפק וביקש מהלייט-מן להדליק את התאורה המיוחדת להופעה, המילה G-A-Y באותיות ענק מאחורי הלהקה, לפחות 3 פעמים במהלך ההופעה מה שמיד גרם לדי-ג'יי שלו לשים מוזיקה מתרוממת מתאימה. לא בדיוק פוליטיקלי קורקט, מצד שני אם זה היה פוליטקלי קורקט זה לא היה פאטון. כנראה בהשראת האוירה הגאה, ההדרן השני מסתיים ב- Anger Management מ- Lovage ושולח אותי הביתה מוקדם, אבל עם חיוך ענק.
כמו האדיוט שאני, לא הבאתי מצלמה. חיכיתי יום יומיים וגיליתי שזה עובד, מישהו אחר היה עם מצלמה בהופעה. Even Steven כבר אמרתי?
(ואם בא לכם, אז הנה עוד קטעים מלונדון ואת זה מהופעה חיה אצל קונאן)