מסך הטלויזיה שלי

כבר חודשיים אני מנסה למצוא כל תירוץ אפשרי לא לצאת מהבית ביום שבת, וכל זה בשביל למצוא את עצמי מול הטלויזיה. מה שמחזיק אותי דבוק למסך, בוהה בו בשקיקה, היא Seven Ages of Rock, תוכנית תעודה על התפתחות הרוק בעשורים האחרונים. אם נשים בצד את האתנוצנטריות האופיינית לאנגלים בכלל ול-BBC בפרט, זאת אחת התוכניות היותר מרתקות שיצא לי לראות על מוזיקה בעיקר מהסיבה שהיא בוחנת אותה מבפנים. כמו תמיד בתוכניות מהסוג הזה תוכלו למצוא סקירות היסטוריות על יחסי הגומלין בין המדינה למוזיקה, אבל החלק המרתק באמת הוא איך דברים נראו מתחת לפני השטח; מי ניגן עם מי, מי הושפע ממי, איפה והכי חשוב איך נראו ההופעות. ראיונות עם אומנים, קטעים נדירים מהופעות, פרטי טריויה מוזיקלית שמעודכם עוד לא שמעתם ויותר מהכל הזדמנות נדירה להציץ לעבר, גם לזה שכבר הייתם חלק ממנו.
הפרק השני תיעד את ה-Art Rock בין 1966-1980 וכלל בין היתר את דיוויד בואי, רוקסי מיוזיק, ג'נסיס ופינק פלויד. החיבור בין כל ההרכבים האלה הוגש בצורה שחידשה לי כל כך הרבה, והוציאה ממני קריאות התפעלות והשתאות חוזרות ונשנות. הסצינה בה כל אחד מחברי פינק פלויד מספר את הגירסה שלו לפגישה העגומה שלהם עם סיד בארט באולפן כשהקליטו את את Wish you were here גרמה לי להזיל דמעה. וזאת לא הייתה הדמעה היחידה שהסידרה הזאת סחטה ממני. הפרק השישי, ששודר ביום שבת האחרון, סיפר את סיפורו של הרוק האלטרנטיבי, שבאופן די מפתיע עבורי, התחיל אפשהו ב-1984 עם R.E.M ו-Black Flag והסתיים בהתאבדות של קורט קוביין. קורע לב. אני נשבע שהתוכניות האלו שינו את הדרך שבה אראה ואקשיב ללהקות מסויימות לעולם.
מדהים לגלות כמה ההיסטוריה המוזיקלית של האי עשירה וכמה התפיסה שלהם של מוסד המלוכה חלה גם על המוזיקה עצמה – היא נשגבת, עליונה, בעלת ערך על-זמני וגדולה בעשרות מידות מסך כל חלקיה. למעשה, אפילו שמפרקים אותה לחלקים כל אחד מהם נראה פתאום גדול באופן בלתי סביר; כל אומן מקבל פרספקטיבה של אל, כל ז'אנר הוא דת בפני עצמה. הנפלא בעיני בכל הסיפור הזה הוא שלמרות השימוש בסופרלטיבים ובהאדרה שבדרך כלל מעוררת בי תחושה זלזול (כמו לדוגמא בסיפורי מורשת קרב מלאי פאתוס שאמורים למלא אותי בגאווה יהודית ובחשק למות עבור המולדת), אני מוצא את עצמי מתרגש וחי תקופה שאף פעם לא הייתי חלק ממנה. בשבילי זאת רומנטיקה.
התוכניות הראשונות כבר זמינות להורדה (פרק 1, פרק 2, פרק 3) ואם כל המילים והתשבוחות ששפכתי פה לא עזרו, אולי כמה טיזרים יגרמו לכם להשקיע כמה שעות מהחיים (באתר הסדרה יש עוד עשרות כאלו). אני מבטיח שעוד תחזרו להודות לי.

Shine on you crazy diamond
Nirvana in their own words
A brief history of the pixies

דראגסטור קאובוי

אני מתפרק. זה התחיל ואין דרך לעצור את זה. הגוף מתחיל לאותת בסימנים כמו מכונית ישנה שעובדת מושלם ולפתע, ביום בהיר אחד, בעיות מתחילות לצוץ, תקלה רודפת תקלה, עד שלבסוף אתה נכנע ומבין שהגיע הזמן להפטר ממנה. כך פתאום אני חולה פעם בחודש, כאבים ישנים חוזרים מחופשות בקריביים וכאבים חדשים מהגרים מארצות נידחות ומשתקעים. יש לי עוד לפחות 30-40 שנה עם הגוף הזה, מה אני עושה?
ובכן, אני מאמין גדול בנצחון הרוח (למרות שהרוח שלי לא עזרה לי לנצח אפילו משחק שש בש עד היום) ולכן, גם כשאני חולה אני משתדל לנהוג כרגיל, כמו לדוגמא ללכת להופעה למרות שיש לי חום ושלושה ימים לא יצאתי מהמיטה. תאמינו או לא, כבר פעמיים הלכתי להופעה מרוסק וחזרתי כמעט בריא. אפילו את מבחן ה"איך הרגשת יום אחר כך?" עברתי. כוחה התרפויטי של המוזיקה? מקרה קלאסי של היפוכונדריה? התערבות שמיימית? מה אני יודע, אני סתם אדיוט שאוהב הופעות.
כאמור, אחרי שבוע קשה (חום של 39.2 מעלות. פעם אחרונה שנרשמה כזאת טמפרטורה החבר הכי טוב שלי היה בובת כלב בצבע חום-בז' העונה לשם בובי) הגיע סוף השבוע ואיתו שתי הופעות והרבה ציפיות. הראשונים בתור היו Kula Shaker. איברופרופן, פרופוליס, סירופ נגד שיעול ושני בקבוקי Kronenbourg 1664 השאירו אותי צלול ומפוקס אבל גרמו לאובדן זמני של חוש הקצב, מה שאילץ אותי להמנע מריקודים.
קצת לפני שההופעה התחילה גיליתי פתאום שלידי עומדת בחורה אסייאתית קטנטנה ויפהפיה. לבדה. "שככה יהיה לי טוב, היא צודקת!" אמרתי לעצמי כשנזכרתי בטענה המגוכחת של אהובתי שגורסת שיש לי משהו מאוד סקסי במבט כשאני חולה. ובכן, אם בחורה אחת חושבת ככה, אין סיבה שלא תהיה עוד אחת כזאת. בעודי מתכונן לעשות את הצעד שיפיל אותה ברשתי (בהתאם לסעיף 34ג' בהסכם עם יקירתי שמתיר לי לפתח יחסים עם אסייאתית אם אי פעם אמצא אחת שתשתין בכוון שלי) דבר מאוד מצער קרה; התרחיש הגרוע ביותר שהכרתי בהופעות הוא בחור גבוה במיוחד שנעמד לפני. הפעם זאת הייתה בחורה בגובה שלי, גם לרוחב, שנעמדה דווקא לצידי, ביני לבין המלוכסנת. לא רק שהיא חצצה ביננו, באופן קורע לב, היא גם התעקשה לרקוד בתנועות מטופשות ולחלוטין לא מקובלות של ימינה-שמאלה, כשהיא מסתירה לי את הבמה לסירוגין. תוסיפו לזה טמפרטורות של פריקסט צה"לי באוגוסט ולחות של 130% ותקבלו תמונה די מעיקה. די מהר הבנתי שקצרה ידי וכנראה שנגזר עלי לא להיות עם אסייאתית לעולם.
קולה שייקר, בגילם המופלג, נראים כאילו שלפו אותם ממאדאם טוסו. עמוסים באנרגיות ששמורות ללהקות של ילדים מלאי אלכוהול והורמונים, הם מנגנים שעה וחצי בלי הפסקה ונותנים שואו הכי slicky; אמנם המוטיבים ההודיים נעלמו, לצערי, מהמוזיקה שלהם כמעט לגמרי אבל הם עדיין יודעים לעשות רוק משובח, עם סאונד ישן-חדש, כך שקשה לבוא אליהם בטענות.
בהדרן, בדיוק שחשבתי ששום דבר לא יכול להיות גרוע יותר, הרגשתי פתאום משהו רטוב ורך נמרח בעדינות על הכתף שלי ומתחיל לפלוש לעוד ועוד אזורים מהגב שלי. כשהסתובבתי להבין מה לעזאזל נוגע בי, גיליתי שמדובר בבחור עצום מימדים, צאצא ישיר של ג'אבה דה האט, לבוש בחולצה ורודה ספוגת זיעה שמנסה לפלס את דרכו אל קדמת הבמה. "אוקיי, אני מבטיח, אני לעולם לא אסתכל שוב על מלוכסנות, רק קחו את הדבר הזה ממני..." התחננתי לחסדי שמיים.
אולי זאת המוזיקה שלהם שלא בנויה מהחומר שהופך הופעות לבלתי נשכחות, אולי זה קוקטייל התרופות שהייתי תחת השפעתו, אבל למרות כל השואו, הצ'ארם וההייפ כשהסתיימה ההופעה כל מה שהצלחתי לומר לעצמי היה: "נחמד". כמה שאני מחבב את החברה האלה, משהו שם לא סחף אותי. נו מילא.
הבאים בתור בסופ"ש היו Githead. דקסמול קולד, ויטמין C, סטרפסילס ושתי כוסות של La Chouffe הם כנראה אחד השילובים החוקיים הטובים ביותר שאי פעם חוויתי – באזז מושלם, נעים בגוף, בלי טיפת עייפות. ההופעה באותו ערב הייתה מעין חזרה חינמית מול קהל של אולי 50 איש כחלק מההכנה לסיבוב הופעות אמיתי שאליו יצאו בקרוב.
עם חטיארים כמו גיטהד אין שום סיכוי שאני ארגיש זקן, שום סיכוי. קולין ניומן נראה כמו התמהוני מהפאב השכונתי שתמיד מטיף לכל מי שמעיז להקשיב למה אסור להתחתן. מלכה שפיגל פשוט נראית כמו גאולה נוני. אבל אל תטעו, גיטהד הם דוגמא קלאסית ל"מה שאנחנו שכחנו אחרים עוד לא למדו". הריפים של הבאס של מלכה שואבים אותך פנימה והמונוטוניות המוזיקלית הופכת ממכרת. הזיופים של קולין ודפי התווים והמילים שמונחים מול כל אחד מחברי הלהקה מעלים חיוך במקום גיחוך – כשזה הם, כנראה שהכל מותר. כרגיל, אני עומד בחזית הבמה, בודד בהתמסרות שלי למוזיקה ונהנה מכל שניה. בצד הבמה זוג חמוד לא הפסיק לרקוד לרגע. מישהו לקח תרופות מוצלחות יותר משלי, חשבתי.
אחרי שגיטהד ירדו, הגיע החלק ההזוי של סוף השבוע הזה. לבמה עלתה להקה פאנק פופ אלמונית בשם Anarchistwood, לבושים בגלימות KKK אדומות ומשקפיי שמש שחורים, כשבחזית הבמה עמדו שתי בחורות בחזיות שעשויות משני ראשים של חזירי בר עם נורות אדומות מהבהבות במקום עיניים. אחרי שיר או שניים הגלימות ירדו ואת מה שחיכה מתחת כבר קשה לתאר במילים. אם לא הייתי מוצא את זה כמה ימים מאוחר יותר, הייתי משוכנע שכל המחזה הזה היה פרי מוחי הקודח.
ביום שני בבוקר התעוררתי עייף, נרגן ושונא אדם כרגיל, אבל ללא זכר למחלה מהשבוע הקודם. עד לרגע כתיבת שורות אלו, שום מחלה חדשה עוד לא מצאה את דרכה אל גופי, אבל ככל שהזמן עובר אני חושש יותר ויותר. אני מרגיש משהו גדול מתבשל, לפחות אבנים בכליות, או איזה לומבגו. אני מתפרק, איזה יאוש.

Kula Shaker – Second Sight
Githead - To Have & To Hold :: Live

פרה רומניה, קבב הולנדי

כל מה שיש לי לומר על ההופעה של הבלקן ביט בוקס זה: מה שרועי אמר. על החימום, לעומת זאת, יש לי כמה מילים להשחיל. חימום? לבלקן ביט בוקס? זה כמו לחמניות על השולחן כשאתה מחכה לסטייק של 800 גרם – מי צריך את זה בכלל? התשובה היא: תלוי כמה טובות הלחמניות.
הלחמניה הספציפית באותו הערב הייתה חתיכת מתאבן מפתיע; Miss Platnum היא טרנסילבנית עבת בשר עם קול של זמרת שחורה עבת בשר עוד יותר. יחד עם שתי זמרות ליווי שחורות, בתלבושת רומנית אותנטית, היא מפזזת בצעדים בלקניים קלילים ושרה על כמה שהיא אוהבת לאכול, על מרצדס בנץ ועל החיים בכלל. זה נשמע הכי גרובי ונראה אפילו עוד יותר מזה. אני לא חושב שאף אחד בקהל ראה את זה בא. כשזה נגמר, היה מי שאמר שהיה שווה לבוא רק בשביל זה (אני חושב שזה הייתי אני).



ואם כבר בבלקן עסקינן, לפני כמה שבועות קיבלתי מייל מפרנק. "נראה לי שתאהב את זה. ותעביר את זה גם לחבר שלך." הוא כתב. שורה מתחת הופיעה כתובת המייספייס של C-mon & Kypski. אני לא בטוח אם הוא שלח לי אותם בהקשר הבלקני אבל ברגע הקריאה הייתי משוכנע שזאת הייתה הכוונה. בכל אופן, סימון וקיפסקי לא קשורים לבלקן. הם גם לא משרד רואי חשבון ייקים כמו שחשבתי. הם בכלל מאמסטרדם והמוזיקה שהם עושים היא אלקטרונית פריסטיילית מאוד מגוונת שמזכירה לי קצת את פפה דלוקס. האלבום האחרון שלהם, Where the wild things are, מלא מעברים נונשלנטים בין סגנונות מפתיעים. היפ הופ, ג'אז, סרף, בלקני והרבה ביטים שתופרים את כולם. תודה פרנק, אני חייב לך (עוד) אחת.

C-Mon & Kypski – Make My Day :: Ft Pete Philly
C-Mon & Kypski – Circus :: Ft Amsterdam Klezmer Band

יודונאצים וחיות אחרות

כל הקטע הזה עם אברום בורג לא עוזב אותי. לקרוא ככה פתאום, שחור על גבי מסך, דברים שאני מרגיש הרבה זמן והרבה מעבר להם גרם לבחישה רצינית בכל הנושא הזה של זהות יהודית וכל הקקי הזה. פתאום מצאתי את עצמי בדיונים בלתי פוסקים עם אחי במיילים ארוכים וקורעי לב על הגדרות, שייכות וזהות.
בשלב מסויים כבר הייתי משוכנע מהנימוקים הבדלניים של עצמי, והאמנתי שאני אזרח העולם הגדול, נטול צורך בהגדרות וחופשי לנדוד. ואז, בדרך מסתורית, הופיע אצלי יש מאין לינק להופעה חיה של Oi Va Voi מלפני שלושה שבועות. גם הפעם עלו דמעות בעיניי כששמעתי את Refugee. בעוד שבוע גם אתם תוכלו למרר בבכי מאושר בהופעות שלהם בת"א וירושלים.



ואם כל הקטע הזה של יהדות בוכיה לא עושה לכם את זה, אל דאגה, הנה אלטרנטיבה רפורמית; Emunah מביאים את הגירסה הדראם&בייסית, הברייק-ביטית וההיפ הופית של היהדות. החבורה הלונדונית הזאת כוללת בתוכה יהודי, פלשתינאי, פקיסטני, אירי ורוסיה. עד היום הם שחררו רק כמה אי.פים אך אלבום אין. בהופעה חיה עם רמקולים גדולים גדולים, כשהקול הנפלא של הרוסיה (שאני נשבע שלא יודעת מילה עברית למרות השירה) כבש את אוזניי והבאסים הלמו בי שוב ושוב בעצבנות, אני חושב שהרגשתי את היהדות איפשהו שם בעצמות. ככה זה, לכל דבר יש תמיד יותר ממופע אחד (חוץ מהקב"ה ואמא שלי) ואם מחפשים קצת אפשר אפילו למצוא איזה יודונאץ חמוד.

Emunah – Bum Ching
Emunah – Essa Einai

פוסט ארוך

פרולוג:
לשם שינוי מתחילים לצוץ פה ושם דברים שמתחשק לי לכתוב עליהם, אבל מה שהכי בא לי לעשות עכשיו זה דווקא פלייליסט.
שנייה לפני שנגיע לזה אני חייב להכריז, כשרות לציבור שלא קורא בקביעות את האייפוד רעב (ולפיכך לא קרא את זה), ש-Touch Up של Mother Mother זה אלבום אדיר וחבל שמישהו יפספס אותו. אני גם לא מתיימר לכתוב שום דבר משעשע יותר מאשר אוהד. זהו, אני את שלי הכרזתי.

****

ולענייננו. אי שם בתקופת המעבר מהיסודי לתיכון העולם המוזיקלי שלי קיבל כמה בעיטות רציניות בתחת ששיגרו אותו לגבהים חדשים. הבעיטות כללו חברים חדשים ששמעו מוזיקה שלא הכרתי; הנחיתה המבורכת של MTV בישראל; גילוי קיומה של הספרייה המוזיקלית בחולון; ובן דוד חולמני אחד מאמריקה שבא להתנדב בקיבוץ והשאיר אצלי בחדר תיק גב עם 40 דיסקים משובחים. לא עוד משינה ונטאשה. יש עולם שלם לגלות! בתור בנאדם שלא מסוגל להוציא אקורד אחד מגיטרה (או מכל כלי אחר) לא היה שום דבר שהקסים אותי יותר מסולו גיטרה משובח. אני יודע שזה לא מקורי, אבל ככה זה היה.
אז חשבתי לעצמי, עכשיו שיש לי במה קטנה משלי גם אני יכול לתרום משהו לעולם סולואי הגיטרות. הגיע הזמן לשחק אותה ג'ון קיוזאק ב"היי פידליטי" ולעשות את ה-Top Ten שלי.
קודם כל, זאת לא אמורה להיות רשימה של הסולואים הכי טובים אי פעם, אלא הסולואים האהובים עלי. זה אינדיבידואלי לחלוטין (אם כי כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד צודק). וחוצמזה הייתי חייב לעשות לעצמי כמה הנחות. אז אין פינק פלויד, כי כמעט כל סולו של דייויד גילמור היה יכול להתנחל בפוסט הזה בטבעיות. אין ג'אז ואין בלוז כי פשוט לא הייתי יוצא מזה. וגם לא סידרתי או דרגתי את השירים כי זה היה קשה מדי.
יאללה, לרשימה.

Guns N Roses – You could be mine
פעם אמר לי איש חכם שהגדולה של סלאש היא ביכולת שלו לכתוב סולו שמוסיף לשיר ועם זאת לא כופה את עצמו, אלא מתחבר לשיר באלגנטיות. כאן, בשיר הכי טוב של GNR, הוא בשיאו.

Metallica – Struggle within
אוף, זה היה קשה, להחליט על סולו אחד של מטאליקה. בסוף הלכתי על בחירה לא ממש שגרתית. לא שיר גדול, אבל הסולו, הו הסולו. למי שממש סובל מהשיר, אפשר לדלג ישר ל-2:15.

Dire Straits – Sultans of swing - live
אם בגירסה המקורית יש סולו יפהפה (שברדיו תמיד אוהבים לחתוך בחוסר התחשבות הפגנתי), אז בגירסה הזאת מארק קנופלר עושה דברים על אנושיים לגמרי. אזהרה: זה ארוך. מאוד.

Led Zeppelin – Stairway to heaven - BBC Sessions
בנאלי, אני יודע, אבל זה הפך לבנאלי כי זה כל כך טוב שאף אחד לא מצליח לעמוד בפני הקסם.

Michael Jackson – Beat it
לאחד משירי הפופ הטובים אי פעם יש סולו גיטרה שמתמודד חזק על הכינוי "הכי טוב". מעניין שמעולם לא הצלחתי למצוא שום עניין בשום שבר אחר של אדי ואן-הלן.

Muse - Hysteria
לא אחד המהירים והווירטואוזיים, אבל כתוב כל כך יפה ומחובר לשיר בכזאת שלמות שצריך ללמד אותו בבצפר לסולואים.

Radiohead – Climbing up the walls
היה לי העונג לשמוע את הסולו הזה בהופעה של רדיוהד בקיסריה, אי שם בקיץ 99'. אני חושב שכשהמציאו את הקונספט של הופעה, זה היה בשביל ההזדמנות לנגן משהו כזה.

Stevie Ray Vaughan – Little wing
לנגן הנדריקס יותר טוב מהנדריקס זה דבר שבשביל לעשות אותו מישהו כנראה מכר את נשמתו לשטן. לפי איך שזה נשמע הוא עשה עסקה טוב. מצד שני הוא מת בתאונת מסוק. קצת קשה לקרוא לזה סולו כי זה כל מה שיש פה, אבל זה כל כך יפה ומושלם שלא יכולתי שלא לשים את זה פה.

U2 – Fly
לא יודע מה להגיד. אני פשוט מת על הסולו הזה.

Rage against the machine – Killing in the name
אם מישהו מכיר עוד משהו שדומה לזה אז קדימה, תגובות. סולו ביזארי ומגניב מגניב.

בום פם וברי סחרוף – בום פם
כן כן, יש גם קצת משלנו כאן. אני לא חסיד גדול של ים-תיכוניות באופן כללי ובטח לא במוזיקה, אבל השיר הזה הוא כל כך כיף שאני לא יכול להתאפק. שוב, אם אתם לא בעניין של השיר, דלגו ל-3:00 בדיוק.

****

אפילוג:
ה-Top Ten שלי כולל 11 שירים. מצטער, אין כאן אף שיר שאני יכול להוריד יותר, גם ככה היה כמעט בלתי אפשרי. יש כאן רק שיר אחד של מטאליקה, אין אריק קלפטון או דיפ פרפל, פנטרה נשארו בחוץ ובערך כל סיאטל גם. My people have suffered enough!
יאללה, תגובות. אני רוצה לשמוע על עשרת הסולואים הכי טובים שלא הכרתי.

לינק להורדה

מאותו הכפר

שוב ב-Luminaire בעוד הופעה אינטימית. עין בלתי מזויינת עלולה לזהות שגרה קהת חושים של דגימת הופעות על בסיס שבועי אבל המציאות, באופן נדיר, נפלאה הרבה יותר. לא חשוב כמה הופעות ראיתי ובאיזה תדירות, אין סיכוי שההופעה הבאה תשאיר אותי אדיש. אני יכול לשנוא אותה, להתאכזב, להתרגש אבל ביום שהופעה תשאיר אותי אדיש, אני מבטיח לתלות את נעלי הריקודים הצהובות שלי ואת המקלדת ולפרוש.
מי שאחראים לאינטרוספקטיבה המפעימה הזאת הם חבורת הסאמים השמיימית הזאת, Adjagas, שסחפו אותי בטבעיות למקום שמעט להקות מסוגלות. כבר חצי שנה מאז שמצאתי אותם באותו גזיר עיתון ועדיין יש לי התרגשות ראשונית שכזאת, עם פרפרים בבטן, בכל פעם שאני שומע אותם מתנגנים ברקע.
כשאדג'אס עלו על הבמה נגלו אל מול עיני חבורת סקנדינבים טיפוסיים ובראשם איש זעיר ומבוייש עד אימה. ממש כמו במפגש של לוק סקיווקר עם יודה, לרגע קט, הטלתי ספק לגבי היכולת של הבבושקה הלפלנדית הזאת לקחת אותי למקום הנפלא שאני כל כך מצפה לו. אחרי דקה המוזיקה התחילה ואיתה השירה, שבאה מעולם אחר ופורטת על מיתרים נסתרים. הדמיון שלי התמלא במראות ממקומות שבהם לא הייתי מעודי.
"התחושה בכפר הקטן שאני בא ממנו היא כמו של דגים באגם שהולך ומצטמק, ואני פה מנסה להשמיע את המוזיקה שלנו, בתקווה שהיא לא תעלם מהעולם." אומר הדובון-אכפת-לי הנורווגי, ואני עומד שם, גומע את מילותיו בשקיקה. הוא זקן השבט ואני יושב מסביב למדורה וסופג מחוכמתו כשהוא מספר את הסיפורים המסתתרים מאחורי כל אחד מהיויקים. יויק אחד מספר על הצעדים הראשונים של ילד בעולם, אחר הוא שיר ערש של אם לביתה. פולקלור קסום. למרות שאני לא מבין אף לא מילה אחת אני מבין את הסיפורים דרך השירים. או לפחות ככה זה מרגיש.
איפשהו באמצע ההופעה, הביישן התנצל והסביר שהכלים שלהם הלכו לאיבוד בטיסה ללונדון. ניסיתי בכל כוחי להבין על מה הוא מדבר; הכל נשמע מושלם, זה יכול להיות עוד יותר טוב מזה?
לא ברור אם בזכות הכלים האבודים, השירים שלהם זכו לעיבוד מעט שונה מהפולק הרגוע שבאלבום וקיבלו טאץ' בלוזי. קצת קשה לדמיין את זה, אני מניח. ובכן, הנה מעט מהפלא הזה: אחד השירים האחרונים בהופעה, בו הם החליטו לעשות קצת יותר רעש מהרגיל, מה שגרם למצלמה שלי לחרבן את הסאונד ולהם להשמע כמו להקת פולק-כבד.
בסוף ההופעה רציתי לומר לחמדמד כמה שהמוזיקה שלהם היא סוג של טיול בשבילי, חוויה כל כך חזקה שאני ממש מרגיש שביקרתי בכפר שלו, ואני יודע בדיוק על מה הוא מדבר (האם אבות אבותיי היו יהודים לפלנדיים?). במקום זה, הסתפקתי בתודה פשוטה וכנה מכל הלב. הוא מצידו, השפיל מבט לרצפה והחזיר לי תודה חרישית. לפלנדים מופנמים, מה היינו עושים בלעדיהם?