תמיכה טכנית

אני זקוק לעזרה פה – יכול להיות שאין ברשת האינסופית הזאת מקום אחד שמציע לי שירות פשוט כמו לבשר לי מתי אומן שאני אוהב מוציא אלבום חדש? אין לי עניין במרדף אחרי אלבומים חדשים או להיות הראשון שמבשר על גילוי אחד שכזה, כל מה שאני רוצה הוא סך הכל להיות לעקוב אחרי הקריירות של כמה הרכבים ועוד כמה זמרים כדי להמנע מתגליות מאוחרות (כמו, לדוגמא התגלית האחרונה ש-Mugison הוציא אלבום חדש לפני שנה).
אז יש מיי ספייס ובלוגים ומיילינג ליסטס ו-RSS ואון ליין רדיו שמנחש איזה מוזיקה אני אוהב אם אני קורא את בוקבסקי ונועל סטילטו אדומות. ויש הופעות (אם מישהו חוזר להופיע פתאום אני יודע שהוא משחרר אלבום חדש בקרוב, מאוד מתוחכם). ויש גם את זה, אבל זה קרוב בקושי למה שאני מחפש. בבקשה, תגידו לי שאני אדיוט, ניאנדרתל, חי בעבר וכבר מישהו המציא את זה. פאק איט, מצידי קחו את הרעיון ותהפכו לעשירים בזכותו, אני לא אדרוש תמלוגים, רק תנו לי את זה.
אז הנה התרומה הצנועה שלי למען עולם שלם יותר; Turin Brakes מוציאים אלבום חדש בסוף ספטמבר, Dark on Fire, שכולי תקווה שימחה את זכר האלבום האחרון והמיותר שלהם. הסינגל הראשון ממנו מבשר טובות באופן מפתיע. בעוונותי, נקלעתי לפני שבועיים להופעה לא רשמית לחימום הקנה שלהם ואני חייב להודות שהיה תענוג לראות אותם, מזדקנים לאיטם (אולי גידל כרס מרשימה וגייל הצמיח קרחת מפתיעה) ועדיין מצליחים לבצע את השירים מהאלבום הראשון כאילו הוא זה שיוצא למדפים בקרוב ולא הרביעי.

Turin Brakes – Dark on Fire

חוץ מהם, גיליתי באיחור אופנתי שהמחבל הלטינו-שוודי הרגיש, גם הוא, מוציא אלבום חדש בספטמבר. בהחלט הגיע הזמן לעוד קצת ממנו.

Jose Gonzalez – Killing for Love
Jose Gonzalez – Down the Line

ואסיים במלך הקופים שאם לשפוט על פי הפרסום הרשמי, The World Is Yours עומד להיות האלבום הטוב ביותר שלו עד היום. בדרך כלל שסופרלטיבים כאלה מתחילים לעוף מצד האומן, אני מתכונן לגרוע ביותר. האדון בראון מתעקש להיות אומן עם אג'נדה פוליטית ילדותית ואני חושש שזה מתחיל לעייף. הוידאו לסינגל הראשון (יחד עם שינייד אוקונור) ישודר היום בחצות. עד אז, הנה טעימה ממנו.

Ian Brown – Illegal Attacks

תכתוב, הוא אמר לי תכתוב

"אתה בסה"כ מטפח אישיות לא יציבה ומתנדנד בין מיזנטרופיה על גבול שנאת האנושות והתבדלות מוחלטת לבין כריזמה, חביבות כללית וצורך באמפתיה שגורמת לך לחפש ערך במה שאנשים חושבים עליך ומרגישים במחיצתך. כמו איזוטופ גרעיני יש בזה המון אנרגיה אבל זה קצת מסוכן." (חבר יקר מנסה לסכם את האישיות שלי במשפט יחיד, ומצליח.)

כבר שבועיים שאני לא מפסיק להגות במשפט הזה. קורא אותו שוב ושוב ומנתח כל מילה משל מדובר בטקסט תנכ"י. מעבר לתוכן הגאוני שבו, אני לגמרי נפעם מהקלות הבלתי נסבלת של אותו חבר לבטא דברים בצורה כל כך רהוטה ומבריקה ובאופן ספונטני לחלוטין. ברגעיו המזוככים ביותר, הוא פולט פנינים, שכמו טקסטים מספר אהוב, הולכים איתך לאורך שנים ואתה חוזר ומצטט אותם באוזניי אחרים או סתם לעצמך. כבר שנה אני מפציר בו שיכתוב משהו – שיפתח בלוג, שיתארח במונוקרייב, כל דבר, לא חשוב איפה, העיקר שיכתוב – אך לשווא. סרבן הכתיבה ממשיך להעלות נימוקים מלומדים למה זה לא הדבר הנכון לעשות. אני בטוח שהפוסט הזה רק יתן לו עוד סיבה ללמה לא להתחיל (לחזור?) לכתוב.
כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב על אותם יוצרים עלומים, מוכשרים כמו שדים, שאף פעם לא שמעתם עליהם מהסיבה הפשוטה שהיו פרפקציוניסטים מדי, ביישנים מדי, או קטני אמונה מכדי לעשות את הצעד וללכת עם הכשרון שלהם. כל כך הרבה זמרים שונאים את הקול של עצמם, כל כך הרבה סופרים מתעבים את הטקסטים של עצמם ועם זאת ממשיכים ליצור מתוך בערה פנימית וכתוצר לוואי גורמים לאלפי אנשים בעולם אושר עילאי. אם רק הייתי מצליח למצוא את נקודת הבעירה שלו ולזרוק גפרור דולק לתוכה.

Mugison – Go Blind

טאליבן טאליבן*

הנה כמה דברים שאין להם שום קשר אחד לשני:
זה מתחיל ביום שבת האחרון כשהיינו אצל ההורים של הויקינגית. השמים החליטו בנדיבות לא אופיינית לעשות עימנו חסד ולאפשר טיול של כמה שעות ביער. כמו שידידי הנודד ראה במו עיניו, היערות השבדיים מצטיינים בכל מיני פירות יער חביבים יותר ופחות, להנאת ובאחריות המשתמש. הרפרטואר כולל המון בלוברי (שזה כנראה אוכמניות בעברית), קצת ראספברי (פטל) ולחדי העין הממתק הכי שווה - תותי בר (שזה כמו תות שדה, אבל קטן קטן וטעים טעים). אז מן הסתם אכלתי מכל הבא ליד, ואל היד בא הרבה. כשחזרנו הביתה הכריחו אותי לשתות כוס שרי, פחית בירה ויחד עם האוכל כמה כוסות יין. אני אומר הכריחו כי ככה זה בבית של הויקינגים, כמו שאמא של שחר מכריחה את כל מי שנכנס אליה הביתה לאכול ג'חנון, מלאווח והר של סלטים, ככה הם אונסים אותך לשתות יינות משובחים, סינגל מאלטים וביום טוב גם איזה וינטאג' פורט. אכן חיים קשים. הארוחה עצמה כללה שיפודי סלמון על האש, תפוחי אדמה בתנור ולקינוח הר של בלוברי פאי. בלוברי בלוברי בלוברי. אני מת על המלה הזאת. אחרי האוכל הכריחו אותי שוב לשתות עוד שלוש כוסות יין (לא רציתי אבל הויקינגים האלה, לא יודעים מה זה לא), ומכאן ואילך העניינים התחילו להדרדר. הערב הסתיים בהקאה ממושכת של תערובת סגולה מלווה בכאב ראש אכזרי. ולמה אני מטריח אותכם בפרטים האלה? כי להקיא בסגול זה לא עניין של מה בכך והישג כזה מן הראוי שיובא לידיעת הציבור (למעשה דבר שכזה לא נראה מאז אותה אשה לאוטית חביבה שהגדילה ופלטה מקרביה ממש לרגליי גוש סגול בגודל של תפוח אדמה במהלך נסיעה אינסופית ממקום שכוח אל אחד לאחר. כאמור, הישג מכובד, אבל יש לי עדיין הרבה מה ללמוד).
וכמו שהזהרתי, לעניין אחר ולחלוטין לא קשור. תחזית מזג האויר בשבדיה זה אחד הדברים הכי פאטתיים שיש למדינה הדי מוצלחת הזאת להציע (מיד אחרי הקציצות השבדיות חסרות הטעם שמשום מה הפכו לטריידמרק של המטבח השבדי). או שהמערכת האקלימית פה יותר מסובכת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני או שכל החזאים לא גמרו תיכון, אבל בשורה התחתונה - אין להם מושג מה קורה. וזה לא רק, נגיד, לדעת אם בסופ"ש הבא יהיה מעונן או חם או קריר, זה למשל לנחש שהשנה לא יהיה קיץ. אני מבין שאפשר לפספס יום פה ויום שם אבל עונה שלמה? היום למשל, לפי שלושה מקורות שונים, היה אמור לרדת גשם. כמובן שגשם לא היה. היה יום יפהפה (בפעם הראשונה מאז יוני), מה שגרם לי ללכת מהעבודה הביתה ברגל. התפריט כלל 3 פרארי חדשות שחנו ברחוב ליד המשרד, לא מעט שבדיות מחוייכות בלבוש שגרם לי להיות מחוייך גם כן (חיוך קצת אחר ככל הנראה, פחות סקסי, יותר מפגר), והרבה שמים כחולים. הכחול פה, דרך אגב, הרבה יותר כחול מאשר בארץ, אבל גם הרבה יותר נדיר. וגם הדשא ירוק יותר, אני נשבע ואנחנו אפילו לא שכנים. את 45 הדקות החביבות בדרך הביתה ליווו La Pegatina. אין לי הרבה מה להגיד עליהם חוצמזה שהם אומרים "רומבה" הרבה (אז כנראה יש בזה רומבה), מאנו צ'או קשור אליהם איכשהו וזה האלבום הכי קייצי שאפשר לדמיין. תדמיינו קיץ לא חם מידי, פואבלו ים תיכוני ומאנו צ'או וקיבלתם את Al Carrer.
אמרתי לכם לא קשור.

La Pegatina - Penjat
La Pegatina - Petrolero
*La Pegatina - No a la guerra

מעשיות היהודי הנודד – פרק ב

ושוב בארץ הקודש. כמו בכל ביקור, גם הפעם זכיתי לבלות לא מעט בעיר האבות (או לפחות אבא שלי) - חולון. כמה רומנטי לשבת על ספסל באחד מהגנים בעיר ולבהות בזקנות מדדות בדרכם לבית האבות, עם כדורי הטניס הירוקים המשופדים על רגלי ההליכונים שלהן. כמה מרנין לראות אמא צעירה וחטובה שואגת על בנה הרך ששיחק בארגז החול: "מה, התלכלכת?! תמות לא תקבל ספיידרמן! תמות!". כמה נוסטלגי לעבור מול המכבסה בשכונה ולהריח שוב את תמהיל הניחוחות הבלתי נשכח של כביסה רעננה וקקי טרי של כלב המרוחה על המדרכה מול הכניסה. אין כמו בבית.
רק דבר אחד הפריע לי. כל נסיונתי למצוא פסקול הולם לעירי הנאווה כשלו לחלוטין. כל כך התרגלתי לרחובות לונדון שלובשים צורה אחרת לצלילי המוזיקה המתנגנת באוזניי באותו הרגע. האמנם אין אף אלבום אחד, אף לא רצועה אחת שתוכל לרקום את רחובותיה לאריג אחד נסלח? התשובה בלתי נמנעת וכואבת: לא. לעיר כל כך תפלה ומאוסה עוד לא נכתב הפסקול המתאים וכנראה גם לא יכתב.
באותו ערב, חזרה בתל אביב, אחרי כמה גולדסטאר מרפרשות, הקצב התחיל להלום באוזניי בפראות.

Digitalism - Pogo
Teenage Bad Girl - Cocotte