Tuesday, November 27, 2007

Sue me

Shit, it's been a while. Many things happened. For example: I changed to Mac. Yep, after being a devoted PC guy my entire life, I finally gave in to the slick attack from Apple and the whole VIP treatment that comes along with it. I also had a semi-traumatic visit in Israel, became a Swedish citizen, went to a Muse concert, saw Juno which is definitely the next movie you all want to see, saw No Country For Old Men which is definitely another movie you really want to see, heard almost no notable music in a long while, and finally - got to the realization that if I'll insist on writing in Hebrew I will probably just stop writing. The last few month proved that well. So anyone that has a problem with that - Sue me. As for everybody else, I hope it will be worthwhile.


***********

Now let's get down to business. Niggy Tardust is the breeze I was waiting for in this drought of new music. When I first played track #1 my immidiate impulse was to skip to track #2. And so I did. And then to #3. Not a promising start. But in a way unknown to me the Niggy found its way to my MP3 player and then, on a dark cold Stockholm afternoon, I realized that this shit is blowing me away and I just can't get enough of it. I guess this is the place to tell you that I don't perticulrly like hip-hop. Among my few hundred albums I think you will only find the Beasty Boys and Eminem as representatives of the genre. Yes, Eminem. I know, it's supposed to be kinda embarrassing, but whatchagonnado, I like the guy. Anyway, back to Niggy. Did I say it blew me away? Think about the first time you watched the first scene of Matrix with Trinity kickin' ass. Like that.
I start to believe that Trent Reznor, one of the minds behind the album, has to be one of the most brilliant rock musicians of our time. Some might say "pppfffff..." (as in "you are way way off") and some might say "duhh" (which doesn't need explanation), but it's not that simple. He is really trying hard, you know, to make his music very hard to listen to. Hiding it behind walls of noise, screaming, scratching. Let's face it, most of the time it sounds terrible, almost painful. But right under that surface lies something truely beautiful, intelligent, moving.
Fuck that, I think I'm just talking bullshit again. Go to www.niggytardust.com and get yourself the album. You can pay if you want or just grab it for free. Then listen real good and don't give up, it's great.

Saturday, November 10, 2007

II אינטגרציה

יותר מחצי שנה מאז פוסט האינטגרציה הקודם. לא ככה תכננתי שדברים יראו, מצד שני, גם התשובה שנתתי בגיל חמש לשאלה "מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?" לא בדיוק תואמת את מה שאני עושה היום (מה לעזאזל אני עושה היום?) כך שנותר לי להסיק אחת משתי המסקנות הבאות: א. אני עדיין לא גדול או ב. איזנהאוור צדק.
בכל אופן, הנה כמה דברים שהצטברו אצלי בחודשים האחרונים והגיע הזמן שימצאו את דרכם אל אוזניכם.

The Dandilions :: מלהקה שראיתי לגמרי לא בכוונה, הם הפכו לילדים החביבים עלי באי. ככה כנראה היו נשמעים הארקטיק מנקיז אם היו בוחרים לנגן קליפסו וסקא. הקינדרלך האלה מופיעים כמו מלכים והבסיסט השמנמן שלהם הוא חתיכת פיצ'ר. אם הייתי יכול, הייתי מחתים אותם היום.

The Dandilions – Grade A Victoria
The Dandilions – Luxembourg to Cologne

The Victorian English Gentlemens Club :: שלישייה מקרדיף שהצליחה להסתנן מבעד פילטר הבריט-פאנק השחוק שלי בעיקר בזכות הרצועה ההיסטרית הבאה.

The Victorian English Gentlemens Club – Ban the Gin

Black Affair :: עוד הרכב ניו יורקי מצטרף לרשימה הארוכה ארוכה של רטרו-אלקטרו-אייטיז-אפל. לפני כמה חודשים נרשמה התרשמות, היום פוהק פיהוק, אבל יכול להיות רק בגלל שהשבוע היה ארוך במיוחד. משהו בסאונד ובשירה עושה חסד עם הז'אנר המקורי.

Black Affair – Japanese Happening

Elmore Judd :: אמנם האלמור הזה לא צד ארנבים, אבל הוא דווקא שומר על השקט באופן יחסי; אלקטרוניקה מינורית, ביטים עדינים ו-fאנק למתחילים. קצת כמו כמו הג'וניור בויס, רק בלי הדרמה.

Elmore Judd – Tron Song
Elmore Judd – We Float in Time

The Studio :: רק עוד קצת אלקטרו ודי. רצועות ארוכות ארוכות שמתחילות לאט, ממשיכות במונוטוניות יחסית ונגמרות כשכבר איבדת את תחושת הזמן והמקום. אם תקשיבו להם מספיק החורף יעבור הרבה יותר מהר, אני מקווה.

The Studio – West Side

Urusen :: לרוב אני די סולד מפופ רך ורגיש – בדיוק מה שאורוסן מצטיינים בו – אבל פעם בנצח שיר קטן מצליח להתגנב ולמצוא את דרכו אל בת ה-16 שבתוכי. שיר כזה שמחכה לאיזו סצינת סיום בסרט שתאמץ אותו לחיקה.

Urusen – Impossibly

A Boy Called Doris – פופ מלנכולי, לעומת זאת, אני מחבב בקלות. קול מלחשש ועגמומי בליווי קסילופון, כינורות ושירה נשית קטיפתית עושים לי את זה תמיד. אם הייתי ילד בשם דוריס והייתי מתגורר במנצ'סטר, אני משוכנע שהייתי מזדהה עם המוזיקה אפילו עוד יותר.

A Boy Called Doris – Star Crossed Lovers

ואסיים באזהרה ממוקדת - רועי היקר, לא לכתוב לבלוג זה בסדר, באמת, אבל אם תעיז לא להקשיב לאחד מהשירים פה, את גופתך המנופחת יאלצו לשלות רק בקיץ הבא ממימי הארכיפלגו היפהפה שלכם.

Sunday, November 04, 2007

?תעלול או כיבוד

יש משהו בחגים של הגויים האלה, משהו לא מחייב כזה, כיפי, שכמעט ואי אפשר לעמוד בפניו. אני מניח שזה חלק מהקסם שיש בדברים כשהם נחווים דרך עיניים זרות, אבל אנא מכם אל תפריעו לי כשאני נהנה.
את הכריסטמס וכל קדחת הצרכנות, הסכריניות המחליאה והמקהלות המאוסות בכל פינת טיוב למדתי לתעב במהרה, אבל ההאלווין עדיין גורם לי לחייך כמו ילד כל שנה מחדש.
הילדים האלו, שהולכים מחופשים ברחובות, עוברים בין דלת לדלת (בליווי מבוגר, כמובן, שהרי פדופילים זדוניים אורבים מאחורי כל דלת) ואוספים ממתקים לרוב (רק אם הם בעטיפה המקורית, שהרי תמיד יש את מי שיבחר לסמם את ילדיכם התמימים) חמודים בצורה בלתי רגילה. אפילו איש שכמותי, שביום רגיל היה שופך שמן רותח על ראשו של כל דרדק שיתדפק על דלתות ביתו, מוכן לפתוח את הדלת ולהציע לזאטוטים תאנים מיובשות (שאמא שלהם תקנה להם שוקולד, פרזיטים). אבל הילדים הם החלק הטריויאלי בליל כל הקדושים – איזה ילד לא יאהב חג שכזה? החלק המרגש באמת הם המבוגרים, שעוטים על עצמם את אוירת החג בחדווה שאין שני לה. לשבוע אחד, הבר השכונתי מכוסה כולו לפתע בקורי עכביש, מלא בעטלפי פלסטיק המשתלשלים מהתקרה, מצטייד בבובת ענק של מכשפה, מקשט את הכניסה בדלעות מאיימות, מחליף את כל תפריט המזון והאלכוהול לכזה שיתאים להאלווין (קוקטייל חדש על שם כל אחד משבעת החטאים), ומנגן ברגע פסקול קסום, מצמרר, משעשע ומפחיד בו זמנית. צוות הבר מחופשים כל אחד ליציר חושך אחר, בצורה שלא הייתה מביישת סט של סרט אימה בינוני, ולפחות מחצית מהקהל הקבוע בא מצוייד באביזרים שיגרמו לחצי האחר שלא התאים את לבושו למאורע להרגיש נבוך. אין כמו הרגעים האלה שבהם אתה יכול לחוש את הילד שבכל אחד מהמבוגרים סביבך, לראות את הניצוץ ששב לו לרגע לעיניהם ולדעת שאינך מפסיק לשחק כי אתה מתבגר אלא אתה מתבגר כי אתה מפסיק לשחק.

Steve Miller Band – Abracadabra
Ray Parker Jr. – Ghostbusters