?תעלול או כיבוד

יש משהו בחגים של הגויים האלה, משהו לא מחייב כזה, כיפי, שכמעט ואי אפשר לעמוד בפניו. אני מניח שזה חלק מהקסם שיש בדברים כשהם נחווים דרך עיניים זרות, אבל אנא מכם אל תפריעו לי כשאני נהנה.
את הכריסטמס וכל קדחת הצרכנות, הסכריניות המחליאה והמקהלות המאוסות בכל פינת טיוב למדתי לתעב במהרה, אבל ההאלווין עדיין גורם לי לחייך כמו ילד כל שנה מחדש.
הילדים האלו, שהולכים מחופשים ברחובות, עוברים בין דלת לדלת (בליווי מבוגר, כמובן, שהרי פדופילים זדוניים אורבים מאחורי כל דלת) ואוספים ממתקים לרוב (רק אם הם בעטיפה המקורית, שהרי תמיד יש את מי שיבחר לסמם את ילדיכם התמימים) חמודים בצורה בלתי רגילה. אפילו איש שכמותי, שביום רגיל היה שופך שמן רותח על ראשו של כל דרדק שיתדפק על דלתות ביתו, מוכן לפתוח את הדלת ולהציע לזאטוטים תאנים מיובשות (שאמא שלהם תקנה להם שוקולד, פרזיטים). אבל הילדים הם החלק הטריויאלי בליל כל הקדושים – איזה ילד לא יאהב חג שכזה? החלק המרגש באמת הם המבוגרים, שעוטים על עצמם את אוירת החג בחדווה שאין שני לה. לשבוע אחד, הבר השכונתי מכוסה כולו לפתע בקורי עכביש, מלא בעטלפי פלסטיק המשתלשלים מהתקרה, מצטייד בבובת ענק של מכשפה, מקשט את הכניסה בדלעות מאיימות, מחליף את כל תפריט המזון והאלכוהול לכזה שיתאים להאלווין (קוקטייל חדש על שם כל אחד משבעת החטאים), ומנגן ברגע פסקול קסום, מצמרר, משעשע ומפחיד בו זמנית. צוות הבר מחופשים כל אחד ליציר חושך אחר, בצורה שלא הייתה מביישת סט של סרט אימה בינוני, ולפחות מחצית מהקהל הקבוע בא מצוייד באביזרים שיגרמו לחצי האחר שלא התאים את לבושו למאורע להרגיש נבוך. אין כמו הרגעים האלה שבהם אתה יכול לחוש את הילד שבכל אחד מהמבוגרים סביבך, לראות את הניצוץ ששב לו לרגע לעיניהם ולדעת שאינך מפסיק לשחק כי אתה מתבגר אלא אתה מתבגר כי אתה מפסיק לשחק.

Steve Miller Band – Abracadabra
Ray Parker Jr. – Ghostbusters