הבוקר שאחרי

אז מונוקרייב צוברת תאוצה וזוכה ליופי של תגובות (וזה זמן להודות לכולם על הפידבק האדיר, אתם מעולים) אבל פתאום חלחלה לתוכי איזו תחושה לא נעימה כזאת, שהתגנבה מבלי ששמתי לב – עודף מודעות עצמית. כבר יומיים אני יושב ומנסה לכתוב פה משהו ושלא כמו תמיד, התחלתי ממש לחשוב על איך יתקבלו המילים שלי ואם זה באמת בסדר לומר את מה שאני רוצה איך שאני רוצה. היום בבוקר, ממש כשפתחתי את העיניים, הבנתי משהו חשוב – כבר 3 שנים שאני כותב פה ומונוקרייב הבלוג היה פה קודם ולכן פאק איט אול, אני הולך להמשיך לכתוב מה שבא לי. ואם יתחשק לי לנבל את הפה, להפגין בורות, עממיות, גזענות או סתם להביך את עצמי, אז זה מה שאני אעשה. כוס! כושי! ביבי! יו יו מה! זהו, אני מרגיש יותר טוב. אפשר לעבור למוזיקה, יש כל כך הרבה ממנה.

בשביל להרים את הרמה מהפתיחה הוולגרית, הנה משהו שיגרה לכם את האינטליגנציה. אחרי ששני האחים מסאנדרלנד (והשכנים של הפיוצ'רהדס והניו פורנוגרפרס) פירקו את החבילה של Field Music, הלך דיוויד והקליט אלבום תחת השם School of Language (שכבר נכתב עליו פה). פיטר לא נשאר חייב והוציא לאחרונה אלבום תחת השם The Week That Was. אם אהבתם אחד, תאהבו גם את השני – ארט פופ אינטילגנטי עם סאונד ביצ'בויזי. על הבמות הם מופיעים ביחד, אחד אחרי השני, כל אחד מנגן בהרכב של השני אבל עדין תחת שם נפרד. הכל בשם האומנות.

The Week That Was – The Airport Line
The Week That Was – Learn to Learn

אם נראה שכל הלהקות מברוקלין בזמן האחרון רק רוצות לעשות שמייח כמו ואן של ברסלבים בשנקין (תודו שזה מדהים שאף אחד לא מתעצבן על המפגע התעבורתי שהם יוצרים, שלא לדבר על המוזיקה. תמיד תהיתי מה גורם לזה), מסתבר שיש עוד כמה להקות שעושות מוזיקה שלא נמסה כמו גלידה בשמש. Migration, האלבום השני של Takka Takka, הוא פיסת של תענוג רך ומקסים שחבל לפספס. למרות שהם בטח נשמעים כמו ומושפעים מהרבה להקות קיימות, אני לא מצליח לתת אפילו רפרנס אחד שיהיה רלוונטי. פשוט תקשיבו.

Takka Takka – Silence
Takka Takka – Homebreaker

די לאינטלגנציה. היה נחמד, אבל מספיק. הרי ידוע שבסוף היום אני טראש ג'אנקי ואם יש זבל חדש שיכול להזיז לי את הרגליים, אני הראשון לשים עליו את היד. בשביל זה בדיוק להקות כמו Passion Pit עוד ממשיכות להופיע; אלקטרו ביט אמריקאי קינקי עם שירה עקמומית שמזכירה את Capitol K (שהיה אמור להיות הפוסט הראשון בבלוג אך זכה להזנחה פושעת). עד שבוע הבא, בו יצא אלבום הבכורה שלהם, תתחילו לתרגל.

Passion Pit – I've Got Your Number

ואם גלעין התשוקה (או שמא בור התשוקה?) לא מספקים דור תובעני שאינו יודע די שכמותכם, הנה הדבר הכי גרוע (בצורה חיובית כמובן) ששמעתי מאז ההולידיי ראפ של אם סי מייקר ג'י ודיג'יי סוון. אל תתנו לשם או ללוק הקליפורני המאגניב של Iglu & Hartly להטעות אתכם, גם הם נשמעים קצת (הרבה, הרבה מאוד למעשה) גאים, חופשים ומאושרים. לפעמים הסטיות שלי מפתיעות אפילו אותי אבל כמו השמש של גלילאו, על אף הלעג של יקירתי לעובדה שאני מקשיב להם, נוע אנוע.

Iglu & Hartley – In This City

ולסיום, הנה כמה להקות שהוציאו אלבומים חדשים שאתם רוצים לשמוע: Kings of Leon, TV on the Radio, The Sea and Cake, Fujiya & Miyagi, Mother Mother.