וגר רד-נק עם ספידי

פוסט אורח של גב' פליקס, שזוכה להנות מכל הכרטיסים שאני משאיר אחרי כשאני נקרא להופעות של מונוקרייב בארץ.

בעוד העולם כולו רועש וגועש ומתמוטט בבורסה לקראת/בעקבות הבחירות הממשמשות בארה"ב, אי שם בדרום החם, במקום בו הסטייק נצלה בעצלתיים, הבירה נגמעת מפחיות ענק וגמר הסופרבול הוא יום הדין, להקה אחת ממשיכה בשלה.
אמנם חברי קלקסיקו כבר לא נערים, אבל הלהקה, בניגוד לסאונד המקצועי והתחושה שהם פה כבר ממזמן, התחילו את הקריירה רק לפני כעשר שנים. מצד שנים עשר שנים זה פז"ם מאוד מכובד בימים טרופים אלו בהם להקות קמות ועולות כמו פטריות אחרי המצעד השנתי.
היה לי הכבוד לראות אותם פעמיים. ועובדה זו התגלתה כמשמעותית במיוחד. אם רק היו לי המשאבים (כזכור, הבורסה נופלת לנו על הראש) אזי הייתי מעתה והלאה הולכת לראות כל הופעה פעמיים. כי רושם ראשוני יכול להטעות. לשני הכיוונים.
הפעם הראשונה שלי עם קלקסיקו היתה שמיימית. הם היו שם בשבילי כמו שאני הייתי שם בשבילם. הפורמט האינטימי במקום הקסום פאבלה שיק עשה את שלו - הכל היה פשוט כמו שצריך. מדויק ומרגש עד קצות השערות. ואם נוסיף צ'ופר על תענוג, כל זה הוענק לי על מגש של כסף, חינם אין כסף, הודות לבעליו של בלוג זה.
הפעם השניה שלי עם קלקסיקו, איך לא, היתה אחרת. מאחר ושחר נאלץ להתפנות לעניינים חשובים יותר כמו קידום הופעת הבכורה הראשונה שהופקה בידי מונוקרייב, התלוויתי הפעם לשני חברים שלא ידעו קלקסיקו מיהם אבל היו מוכנים לצאת להרפתקה. הייתי משוכנעת שהנה אני מביאה בשורה בעירי ומפיצה טוב בעולם. הייתי שם קודם, ראיתי כי טובה הארץ וקראתי לקרובי להתקרב ולטעום. ההופעה היתה הפעם בפורום. מקום הרבה יותר רישמי להופעות, מה שאומר גם הרבה יותר אנשים. האם קלקסיקו לא ינגנו רק בשבילי? היתמוסס לו הקסם האינטימי? מיד משהתקרבנו למקום ניתן היה להבחין שהאנשים שהתקבצו ובאו עשויים מחומר אחר. לא אותו מקבץ שכיח של אנשים שנצפה לראות בהופעות. לא היו שם פרחות מעצבנות א-לה-אייטיז לבושות בצבעי מלחמה שבאופנה. לא נראו באופק גבגברים עם ג'ינס מתחת לגובה פני הים והברך. אף לא חבורות שכבר הגיעו שיכורים ומתוחזקים כימיקלית מבעוד מועד "כדי להכנס למצב רוח". הקהל שנצפה בכניסה הורכב רק מאנשים שבאו בכוונה כנה להנות ממוזיקה. לחוות חוויה. ידעתי שיהיה לי טוב. נכנסתי לי בעליצות פנימה. היתה לי זו הפעם הראשונה בפורום. אפילו שהמקום במרחק צעידה קלה ממשכני, עוד לא פקדתי אותו. במונחים של לונדון הפורום איננו מרגש במיוחד בעיצובו או בסאונדו, אבל יש במקום חמימות מזמינה שכזו. ואולי זו רק הייתי אני.
החימום, בניגוד לכל הוייבז החיוביים, לא עשה את שלו. להקה תמהונית פתחה ונעלמה שלא היתה והוחלפה באחת בלהקה שמתמקצעת במחזור כל מה שקיים כרגע בסצינה בלי שום טעם (כולל התלבושות והשימוש ב"כלי נגינה מיוחדים שעושים רושם שאנחנו אומנים מוזיקליים ולא סתם רוקרים"). זה לא עשה לנו את זה וגם לא לאחרים. בלית ברירה גלשה שיחתינו לבחירות באמריקה. בלית ברירה נוספת (כי יש גבול לכל תעלול) החלטנו פשוט לגמוע בשתיקה את הבירה ולהמתין בסבלנות.
האורות התעמעמו, וידאו ארט המציג נסיעה במכונית מנקודת מבטו של הנהג לאורך אחד מרחובות הענק של אמריקה הכניס אותנו לאוירה. קלקסיקו עומדים לקחת אותנו לטיול בעולמם. כאילו הזמינו אותנו לנסיעה חד פעמית בנבכי המוזיקה וההשראה.
אל ארבעת חברי הלהקה שראיתי לפני כחודש(ארבעה אמריקאים העונים בחזותם לכל סטראוטיפ דרומי, ולא ניתן לנחש מי ומה הם יכולים לעשות אם רק יתנו להם גיטרה או מסרק לנגן עליהם) הצטרפו שניים. ספידי גונזלס ואחיו והצעיר. זה יכול היה להתפרש כנסיון טיפשי לכונן דו קיום בין מדינות או להראות שאפשר גם אחרת. רד-נקס מימין ומקסיקנים משמאל. כמעט יכולתי להריח טאקו באויר. אבל קלקסיקו, בכנותם ואהבתם למוזיקה באשר היא, דילגו בקלילות מעל מלכודת הקלישאה והראו לנו שאפשר לשלב קאנטרי עם מקסיקני עם מערבונים עם רוק עם קלסיקה, וכל זה בלי טיפת שמאלץ. זה לא מאולץ, זה הם.
שיר אחרי שיר הם סחפו אותנו עמוק את תוך המסע. כמעט ללא התערבות בנעשה בעולם כעת והתרכזות מוחלטת בדבר שלשמו התכנסנו. רק הוידאו ארט מאחור רמז מידי פעם שהם יודעים טוב טוב איפה הם חיים.
קלקסיקו שבפורום לא היו קלקסיקו של הפאבלה. אבל הם הוכיחו משהו חשוב מאוד - שהם יודעים להתמודד עם סוגי חלל שונים, עם מתחים ואנשים, והמוזיקה שלהם מרחפת מעל כמו קסם. ההתרגשות הכנה שלהם שובה את הלב. בכל הופעה. על כל במה.

Calexico and Iron & Wine - Wild Horses :: Rolling Stones cover

פרנק במונו

פרנק זעתר, שדרן הקונכיה, במאי עולה ובין הדברים הראויים הבודדים שיצאו מנתניה החליט להעיר את הקרייבפלייר משנת הקיץ שלו עם פלייליסט מפנק. הנה מה שהוא מספר:
"הקונספט נולד כשחיפשתי שירים למיני-מיקסים שגיאחה הזמין אנשים ליצור בשביל אינדינגב (זה הפסטיבל הזה שיהיה בשבוע הבא). אז גיליתי שכל השירים שאני רוצה להכניס ארוכים מידי בשביל זה (הייתה הגבלה של 8-10 דקות) וכך נולד לו מיקסטייפ חדש. הוא עוד לא מוכן ואני חושב גם לבנות אותו בהמשכים, אבל זוהי מין גירסה ראשונית שלו."
אם אהבתם, תוכלו גם להוריד אותו כאן. ועכשיו, ילדים, כולם ביחד: תודה פרנק!.

בחליפות שחורות של גוצ'י או ורסאצ'י

אין טעם להתכחש לזה יותר. בכל פעם שאני לבוש בחליפה העולם משנה לגמרי את יחסו אלי. ברגע שאני עוטה על עצמי את התחפושת המעונבת הזאת, הזקן והשיער הארוך מקבלים טוויסט אחר לחלוטין; לוק היש-לך-שקל-אני-חוסך-להופעה-של-פרל-ג'ם שלי מתחלף בשיק האני-הרכש-החדש-של-צ'לסי-מאיטליה. התגובה של הסביבה מדהימה אותי כל פעם מחדש. אותם בנקאים חנוטים בחליפות ושעונים יוקרתיים, שבכל יום אחר היו פוסלים אותי כפרחח עלוב במבטם המתנשא, סוקרים את מלבושיי, מעריכים את התאמת צבעי העניבה לחולצה ולגרביים ומקבלים אותי כאחד משלהם בהנהון בלתי נראה. אותן אנגליות פושיות שמתעקשות ללבוש בגדי מעצבים בצבעים מכאיבים ומתאפרות ברכבת התחתית (אני נשבע שבפעם הבאה שמישהי מתאפרת לידי אני גוזז את ציפורני רגליי היישר אל חיקייה), אותן נשים מבחילות שנראה כאילו נגזרו מ-Hello ומחפשות בעל עשיר בשביל שיוכלו לחיות חייהן כמו הנשים בסדרות הטלוויזיה שהן צורכות בקפידה, מביטות בי כטרף פוטנציאלי ובוחנות אותי מכף רגל ועד ראש ולא חוסכות בחיוכים. אני מצידי, מנסה שלא לתת לאלה ללבות את המיזנטרופיה שלי ובוחר להתהלך באדישות לנגד כל הסובבים אותי.
אבל לפעמים, אני לא זקוק לחליפה כלל וכלל. לפעמים מספיקה המוזיקה הנכונה שתתנגן באוזניות וגם בג'ינס הבלוי ובטי-שירט החומה הדהויה שלי, אני הולך לי במסדרונות הטיוב ומרגיש כמו הזוהאן בחוף הים בת"א (דיסקו דיסקו, היי היי!). משהו בי מקרין החוצה – בחורות שולחות מבטים מעריצים ואפילו בחורים נותנים איזה קריצה מפרגנת ומפנים את נתיב ההליכה שלי.
כל מה שצריך זה משהו כמו Syclops. קצת אלקטרוניקה רפטטיבית אך לא משעממת לרגע ואתה מסודר. סוג של אלקטרו מינורי מכדי לגרום לך לבעור מבפנים ולרצות לרוץ על קירות אבל כזה שהגרוב שלו מחלחל לאט לעצמות וגורם לתנועות קצביות, בלתי רצוניות של הגפיים והראש. לרוב, זה לא הז'אנר המוזיקלי שלי, אני מודה. אבל הפרקשן החם, ההשפעות הג'אזיות, הקלילות והקוליות של סייקלופס גדלו עלי בקלות. אם החיים שלי היו משחק מחשב מהאייטיז, סייקלופס הלחינו את הפסקול המושלם בשבילו. זה לא הבגדים שעושים את הבן אדם, זה מה שמתנגן לו באוזניים.

Syclops – NR17
Syclops – Where's Jason K (הקטע הטוב ביותר מאז אקסל אף)

ברחובות

אני יודע שהבטחתי בלי פרומושן עצמי, אבל דובי (א.ק.א פרנק זעתר) הצליח להוציא תחת ידיו וידאו כל כך חמוד שגורם להוצאת מים מסלע להשמע כמו טריק של צ'יקו ודיקו. הנה תראו.

Monocrave: Episode 1 from Dovi on Vimeo.

מועדון הסילון

לפני כחודש, רגע לפני ההשקה, כמו כל תאגיד שמכבד את עצמו, מונוקרייב שלחה את ההנהלה הבכירה לסוף שבוע מפנק בכפר קטן בצפון שבדיה. על דשא ירוק תחת שמיים תכולים ושמש צהובה, נחתי לי בבקתת עץ אדמדמם על שפת אגם כחול ואינסופי שנפרס לרגלי. נתתי לשנאפס לצרוב את גרוני בנעימות, קטפתי פטריות ענק (שהשאירו את הגמדים שגרים תחתיהן מחוסרי דיור), אפיתי עצמי עד עילפון בסאונה פינית, ליטפתי רכות חתולים שאימצו אותי, לגמתי יין פורט משנת 80' וכמעט, ממש כמעט, זכיתי להצטרף לציד של דב סורר שאיים על הכפר השכן. אם חשבתם שמכשפות, טרולים ופיות יער הם יצורים מיתולוגיים זה רק מכיוון שעדיין לא ביקרתם במקום ממנו הם באים.
באותו זמן, פחות או יותר, באי האפור, שחררה עוד להקה לונדונית סינגל מאלבום ממשמש ובא. Bombay Bicycle Club בחרו בשם שבו זמנית נותן משמעות חדשה לראשי התיבות BBC וגם מהווה הומאג' לרשת מסעדות קטנטנה בלונדון באותו השם. הו, כמה צעיר ומרענן מצידם. הסולן רך השנים שלהם האזין רבות, כך נשמע, לאדון דבנדרה בנהארט אך עם זאת לא הפנה עורף למיטב הבריט-רוק שמיוצר בקפידה במישורים הירוקים של הממלכה.
בדמיוני, אני רואה נער הודי מדווש במעלה הגבעות של Rättvik על אופניים חבוטות שעשה את כל הדרך מבומביי רק בשביל לטעום את ריבת הדומדמניות הביתית של הורי הויקינגית. הוא היה נהנה מכל רגע.

Bombay Bicycle Club – Evening \ Morning
Bombay Bicycle Club – You Already Know