בחליפות שחורות של גוצ'י או ורסאצ'י

אין טעם להתכחש לזה יותר. בכל פעם שאני לבוש בחליפה העולם משנה לגמרי את יחסו אלי. ברגע שאני עוטה על עצמי את התחפושת המעונבת הזאת, הזקן והשיער הארוך מקבלים טוויסט אחר לחלוטין; לוק היש-לך-שקל-אני-חוסך-להופעה-של-פרל-ג'ם שלי מתחלף בשיק האני-הרכש-החדש-של-צ'לסי-מאיטליה. התגובה של הסביבה מדהימה אותי כל פעם מחדש. אותם בנקאים חנוטים בחליפות ושעונים יוקרתיים, שבכל יום אחר היו פוסלים אותי כפרחח עלוב במבטם המתנשא, סוקרים את מלבושיי, מעריכים את התאמת צבעי העניבה לחולצה ולגרביים ומקבלים אותי כאחד משלהם בהנהון בלתי נראה. אותן אנגליות פושיות שמתעקשות ללבוש בגדי מעצבים בצבעים מכאיבים ומתאפרות ברכבת התחתית (אני נשבע שבפעם הבאה שמישהי מתאפרת לידי אני גוזז את ציפורני רגליי היישר אל חיקייה), אותן נשים מבחילות שנראה כאילו נגזרו מ-Hello ומחפשות בעל עשיר בשביל שיוכלו לחיות חייהן כמו הנשים בסדרות הטלוויזיה שהן צורכות בקפידה, מביטות בי כטרף פוטנציאלי ובוחנות אותי מכף רגל ועד ראש ולא חוסכות בחיוכים. אני מצידי, מנסה שלא לתת לאלה ללבות את המיזנטרופיה שלי ובוחר להתהלך באדישות לנגד כל הסובבים אותי.
אבל לפעמים, אני לא זקוק לחליפה כלל וכלל. לפעמים מספיקה המוזיקה הנכונה שתתנגן באוזניות וגם בג'ינס הבלוי ובטי-שירט החומה הדהויה שלי, אני הולך לי במסדרונות הטיוב ומרגיש כמו הזוהאן בחוף הים בת"א (דיסקו דיסקו, היי היי!). משהו בי מקרין החוצה – בחורות שולחות מבטים מעריצים ואפילו בחורים נותנים איזה קריצה מפרגנת ומפנים את נתיב ההליכה שלי.
כל מה שצריך זה משהו כמו Syclops. קצת אלקטרוניקה רפטטיבית אך לא משעממת לרגע ואתה מסודר. סוג של אלקטרו מינורי מכדי לגרום לך לבעור מבפנים ולרצות לרוץ על קירות אבל כזה שהגרוב שלו מחלחל לאט לעצמות וגורם לתנועות קצביות, בלתי רצוניות של הגפיים והראש. לרוב, זה לא הז'אנר המוזיקלי שלי, אני מודה. אבל הפרקשן החם, ההשפעות הג'אזיות, הקלילות והקוליות של סייקלופס גדלו עלי בקלות. אם החיים שלי היו משחק מחשב מהאייטיז, סייקלופס הלחינו את הפסקול המושלם בשבילו. זה לא הבגדים שעושים את הבן אדם, זה מה שמתנגן לו באוזניים.

Syclops – NR17
Syclops – Where's Jason K (הקטע הטוב ביותר מאז אקסל אף)