בלי סודות

דווקא כשיש לי ערימות של מוזיקה לחלוק, פתאום הגיע הצורך במטא-פוסט, כזה שמתעסק באחורי הקלעים של מונוקרייב. אם אתם רוצים להאשים מישהו, תפנו את האצבעות לעבר עידו שחם, שכבר שבועות מפציר בי לכתוב בבלוג על תהליך ההפקה ונתקל בסירוב עיקש מצידי. אז הנה התשובה המנומקת ללמה זה לא יקרה:

זה משעמם - "רדיו רוסקו? שלום, אפשר להזמין שולחן ל-15 איש?" (עבודת מונוקרייב טיפוסית)
בעין בלתי מזויינת אני יכול להבין איך ההתעסקות בהפקה של הופעות חו"ל נראית נוצצת ומרתקת. כל אחד מכם שאי פעם התנסה בעבודת הפקה יודע שלרוב מדובר באוסף תיאומים וסידורים כאלה ואחרים שחוברים יחדיו לצ'ק ליסט אינסופי שרק המחשבה עליו מעוררת כאב ראש אימתני. לקרוא על זה יהיה מעניין כמו לקרוא הוראות הכנה של ביצה קשה.

זה רכילותי - "גם היום היא לא מצטרפת?" (חייקה נשארת בחדרה ערב שני ברציפות)
אם יש משהו שאני מתעב זה רכילות. לצערי, רוב מדורי המוזיקה בארץ עסוקים ברכילות של המוזיקה, הרבה יותר מאשר המוזיקה עצמה. כתבות בסגנון "מה מוריסי רוצה בחדר האומנים" הם פרומושן זול של יחצ"ן שנגמרו לא הרעיונות ומקומן של רוב הידיעות על איימי ויינהאוס הוא לא במדור המוזיקה. הרבה ממה שאוכל לחלוק, לא באמת יהיה קשור למוזיקה (לצערי, עוד לא יצא לי לנגן עם האמנים שהבאנו) ויהיה בעל גוון צהבהב ומכוער. לפעמים זה אפילו יחצה גבולות למחוזות אחרים, מה שמוביל אותי ל...

זה לא אתי - "הם ערומים?!" (אלכס וסדריק נכנסים לסקיני דיפ בחוף גורדון בלילה שלפני ההופעה)
יש דברים שפשוט לא צריך לחלוק עם העולם. אם פתאום גילית שאמן נערץ הוא בעצם נודניק בלתי נסבל, או שלבחורה הכי יפה בעולם יש ריח פה שגורם לך להתגעגע לכלב שלך (שתי הדוגמאות בדויות לחלוטין, כמובן) אולי כדאי שתשמור את זה לעצמך. שום טוב לא יצמח אם תפרסם את זה ברבים.

זה מביך - "הי איז נוט קומינג טו סי אס אט אול!" (אמא שלי מתלוננת באוזניו של אלכס על כך שאני זונח את משפחתי)
לפעמים, לא רק שזה לא אתי אלא האצבע מופנית כלפיך והופכת אותך למושא האמיתי של הסיפור. עם כל האהבה שלי להומור עצמי, יש דברים שאף אחד לא צריך לדעת.
זה המקום גם להגיש מחאה רשמית – למרות הציטוט בסיקור של גוני בעכבר העיר, מעולם לא לימדתי את אלכס להגיד שום דבר מעבר ל"סערה עדינה", "משוגע עליך" (שניהם תרגומים לשירים שלהם) ואולי גם איזה "אחלה" ו"סבבה" אבל מעולם לא "כוסית", "כוסון", "ערס" או "פרחה". את זה הוא למד בעצמו ממגזין טיין אאוט באנגלית שמחולק חינם בנתב"ג וכולל מילון סלנג עברי באנגלית. נשבע.

אז מה אני כן יכול לספר? שזאת חוויה נפלאה. אני לא יודע אם אלה האמנים שהבאנו עד כה, אנחנו בעצמנו או העובדה שבתל אביב גם בנובמבר אפשר לשכב על החוף ולהשתזף, אבל משהו הפך את המפגשים האלה לאישי מאוד.
הדובדבן שבהגשמת החלום הזה הוא לפגוש פנים מול פנים את האמנים שאני כל כך אוהב; להכיר בן אדם רגיש ומקסים כמו חוזה גונזלס. להפגש איתו בחדר אמנים בלונדון, יומיים אחרי ההופעה בארץ, להתקבל בחיבוק ולשמוע כמה שהוא אהב יותר את ההופעה בתל אביב. להסתכל על עטיפות האלבומים של הוברפוניק, שאני מעריץ מגיל 17, ולזהות שלושה פרצופים מוכרים, אנשים אמיתיים, חברים שחלקת איתם פיסת חיים קטנה אבל בלתי נשכחת. Priceless.

ולסיום, תהיה שהעסיקה את כל חברי הוברפוניק אחרי ההופעה (ואחרי כמה וכמה בירות) – האם רנן דומה יותר לאנדי גרסיה או לפיטר סטורמר? מישהו חייב לשים קץ לויכוח הזה.

בחירתו של שוחי

בזמן האחרון שואלים אותי שוב ושוב (ג'יזס, יצאה לי משפט פתיחה של ג.יפית) אם הפסקתי ללכת להופעות. אז רק למען הסר ספק, העובדה שאני לא כותב על הופעות לא אומרת שאני לא פוקד אותן באופן דו שבועי. פשוט נגמרו לי המילים. הנה משל קטן – הניחו לרגע שאתם גבר ישראלי סטריאוטיפי שבאופן חריג במיוחד, שפר עליו מזלו והוא משגל על בסיס יומי דוגמנית של ויקטוריה סיקרט. כמובן שתרוץ לספר לחבר'ה. אבל כמה אפשר לרוץ ולספר לחבר'ה? כל יום? פעם בשבוע? תזכורת חודשית? באיזשהו שלב אתה גם אתה וגם החבר'ה מאבדים עניין. אז פה ושם, אם פתאום היא מצרפת חברה (או חבר, שלא תגידו שאני לא פתוח) יש לך סיבה להרים טלפון לחבר'ה ולחלוק, וזהו.
ועכשיו בעוד שכולכם מזילים ריר כשבדמיונכם דוגמניות שופעות מקפצות מעלה ומטה על קינג סייז בד, זה הזמן הטוב ביותר לחלוק משהו. לא ביקורת הופעה אלא תהייה קוסמית שמעניינת אותי – איך אתם בוחרים את ההופעות שאליהן אתם הולכים? עשרות נורות אזהרה נדלקות בראשים חשדניים ומגרשות דוגמניות עם מחשבות בנוסח: "הנה בא ההוא ממונוקרייב, בטח רוצה לדחוף לנו איזה אחת מההופעות שלו". אז אתם יודעים מה? פאק איט, אני אשאל בכל זאת. כי זה כבר היה צריך להשאל מזמן.
הרבה פעמים ויתרתי על הופעה של אומן או להקה בעלי שם אדיר כי הבנתי שעדיף שלא ליצור משבר ביחסים ביני לבין האומנים שאני אוהב. וגם להפך, לא מעט פעמים ביקרתי הופעה של אומן שהוא לא כוס התה שלי אבל הוא פרפורמר מדהים (לאונרד כהן היום בערב הוא דוגמא טובה).
יש לי תחושה שהרבה אנשים לא ממש טורחים לבדוק איך מופיע האומן שמגיע ובוחרים ללכת בעיקר בזכות השם, מתוך חרדת קודש או אולי בגלל שהם לא רוצים להיות אלה שהפסידו. אני מסכים שבארץ שכוחת הופעות כמו ישראל לסנן הופעות לפי איכות הפרפורמר זו פריבילגיה גדולה מדי, אבל לפחות שאח"כ לא יהיה מפח נפש מהופעות כמו של Air, שהיו כרוניקה של אכזבה ידועה מראש. למען האמת, לא ראיתי את אייר מעודי מסיבה אחת פשוטה – לא שמעתי אף לא ביקורת חיובית אחת על הופעה שלהם. שליליות היו דווקא לא מעט. אז תעשו לי טובה אישית, לא אכפת לי אם תלכו לראות את הוברפוניק*, רופוס ויינרייט או מארק רונסון, רק תבטיחו לי שתקראו קצת ביקורות, תחפשו קצת ביוטיוב ואם משהו מריח לכם כמו איאן בראון (לא זייף, מה פתאום זייף? שר כמו זמיר), תחסכו את הזמן ואת הכסף להופעה הבאה.
ולסיום, חידה נושאת פרסים. בכל אחד מהראיונות הרבים, עיוות כל אחד מהכתבים את שמה של סולנית הלהקה מה הדרך הנכונה לבטא את Geike, שם הסולנית של הוברפוניק?

א. ג'ייקי
ב. גייקה
ג. גיאחה
ד. דובי גל

בנימה זאת, בכנות והרבה התרגשות (ובידיעה שזה עלול להתפס כאקט שיווקי נלוז) הנה עוד דוגמא ללמה לצאת מהבית ביום חמישי הקרוב – זה מה שקורה שהסולנית מתקנאה בשלמה גרוניך ומוצאת מקהלת שבא משל עצמה:



* אל תבואו בגלל שאני אומר לכם. תבואו כי אחרת אני אגיד שאתם דבילים.

בחלון נפשי

אני יושב בסלון ביתי בשיער סתור ועיניים טרוטות, כל גופי שריר תפוס. מביט החוצה מהחלון אל הסנאי שבחצר, הקולגה היחידה שלי, מתרוצץ אנה ואנה בתזזיתיות ואוגר ערמונים לקראת החורף. הוא עוצר לרגע ממלאכתו האינסופית ומיישיר מבטו אלי. "אז מה ידידי? אולי אפשר לבקש שתושיט ידך לעזרה? אני משוכנע שהערמונים לא יברחו לשום מקום..." הפצרתי בו. הוא הסב את ראשו לימין, לשמאל ושוב לימין, מוודא שאין אף אחד מלבדנו באזור ואז טיפס בצעדים זריזים לאדן החלון הפתוח והתיישב לו בנחת. היה מוזר לראות אותו כך, רגוע לחלוטין, משוחרר מדאגות. נראה שהוא עמד לפצוח את פיו כשהשכנה בקומה העליונה סגרה את חלון ביתה בטריקה והבריחה אותו חזרה לעץ הגבוה שמחוץ לחלוני. יכולתי להשבע שהיה לו משהו חשוב לומר לי, איזו עצה טובה לחיים, משהו מנסיונו המופלג שישנה את חיי לנצח. וכך, באבכת מסגרת עץ וזכוכית נגוז הסיכוי היחיד שהיה לי לשמוע את דבריו. נותרתי לבדי, מביט בהשתקפותי המטושטשת במסך המחשב שמולי והרגשתי את הדמעות שוב עולות וחונקות את גרוני. הגיע הזמן שאקום מכסאי ואצחצח שיניים, החורף כבר כאן.

Chairlift – Territory

חילופי עונות

אני חושב שהיסטורית, בתקופה הזאת של השנה, בין סתיו לחורף, איזור נובמבר ככה, זאת התקופה הדלה ביותר מבחינת אלבומים חדשים שנופלים בחיקי. יכול מאוד להיות שאני ממציא את זה ברגעים אלה ממש אבל בכל מקרה זה נשמע לי לגמרי הגיוני. אני חושב שאת כל האלבומים הטובים באמת שיצאו לקראת סוף השנה גיליתי תמיד בשנה שלאחר מכן. ההסבר האחר היחיד הוא שאני קרוב לסף הרוויה המוזיקלית שלי. שום דבר לא מרעיד לי את המעיים וכמות הפעמים שסגרתי את חלון הדפדפן שלי בטריקה כשברקע התנגנו עוד הדבר-הגדול-הבא-מניו-יורק גדולה יותר מכמות האלבומים שהאזנתי להם בשבוע האחרון.
אז במקום להפוך את הפוסט הזה לפוסט מחאה נטול מוזיקה, החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, גם אם היא מלאה נס קפה, נשכחה על השולחן בערב הקודם, גידלה קרום מגעיל כזה ואתה כמעט משוכנע שאיזה חרק טבע לו בפנים.

אם אתם חבורת ילדים ברוקלינאית שעוד לפני שהוצאתם אלבום הוזמנתם לחמם את TV on the Radio, ואחד מחבריה הוא זה שמפיק להם את האלבום, כנראה שתצליחו למשוך יותר תשומת לב מאחרים. וטוב שכך, כי רק במקרה המוזיקה של Telepathe גם ראויה לצוף מעל כולם. ממבט חטוף בפרצופים שלהם, הייתי מהמר שהדבר המוזיקלי ביותר שיכול לצאת מפיהם הוא דרשת הבר/בת מצווה שלהם, אך באופן מפתיע הם יצרו אלבום אלקטרוני, תעשייתי, חולמני עם זיקה לאייטיז וגם הרבה תקופות וז'אנרים אחרים. לא לגמרי פיצחתי מה בדיוק קורה שם, אבל זה עובד לא רע בכלל.

Telepathe – Chrome's On It
TV on the Radio – Crying :: Telepathe Remix

ואם הילדות מאחוריך כמו גם שלל אלבומים אז וודאי שלא תהיה לך בעיה לשתף פעולה עם Imogen Heap, Ojos de Brujo, Anoushka Shankar ואפילו פול מקרטני באלבום הבא שתוציא. את Nitin Sawhney איבדתי איפשהו בתחילת המילניום אחרי Beyond Skin, האלבום המופתי שלו שיצא ב-Outcaste (השם יקום דמו, איזה לייבל גאון). לא יודע מה גרם לי להתעניין ב-London Undersound, האלבום החדש שלו אבל אני לא ממש מצטער על זה. ניטין רקח אוסף של קטעים, רובם ככולם שיתוף פעולה עם אמנים אחרים שהמכנה המשותף להם הוא איזה רוח ניו אייג'ית אה לה קפה דל מאר שמרחפת מעל כולם ומדגדגת לי להשתלח באלבום. כמעט חבל לי שהוא טוב. אמנם לא אלבום חשוב, אבל בהתחשב בבצורת המוזיקלית ובמזג האויר בחוץ (שמעתי שהחורף הגיע לישראל, ברכותיי) אפשר בהחלט להעביר איתו איזה שעה נעימה במיטה. בתקופה שחונה זו, זה כל מה שאני זקוק לו.

Nitin Sawhney – Bring It Home :: feat. Imogen Heap
Nitin Sawhney – Transmission :: feat. Tina Grace