בחלון נפשי

אני יושב בסלון ביתי בשיער סתור ועיניים טרוטות, כל גופי שריר תפוס. מביט החוצה מהחלון אל הסנאי שבחצר, הקולגה היחידה שלי, מתרוצץ אנה ואנה בתזזיתיות ואוגר ערמונים לקראת החורף. הוא עוצר לרגע ממלאכתו האינסופית ומיישיר מבטו אלי. "אז מה ידידי? אולי אפשר לבקש שתושיט ידך לעזרה? אני משוכנע שהערמונים לא יברחו לשום מקום..." הפצרתי בו. הוא הסב את ראשו לימין, לשמאל ושוב לימין, מוודא שאין אף אחד מלבדנו באזור ואז טיפס בצעדים זריזים לאדן החלון הפתוח והתיישב לו בנחת. היה מוזר לראות אותו כך, רגוע לחלוטין, משוחרר מדאגות. נראה שהוא עמד לפצוח את פיו כשהשכנה בקומה העליונה סגרה את חלון ביתה בטריקה והבריחה אותו חזרה לעץ הגבוה שמחוץ לחלוני. יכולתי להשבע שהיה לו משהו חשוב לומר לי, איזו עצה טובה לחיים, משהו מנסיונו המופלג שישנה את חיי לנצח. וכך, באבכת מסגרת עץ וזכוכית נגוז הסיכוי היחיד שהיה לי לשמוע את דבריו. נותרתי לבדי, מביט בהשתקפותי המטושטשת במסך המחשב שמולי והרגשתי את הדמעות שוב עולות וחונקות את גרוני. הגיע הזמן שאקום מכסאי ואצחצח שיניים, החורף כבר כאן.

Chairlift – Territory