Thursday, November 27, 2008

בלי סודות

דווקא כשיש לי ערימות של מוזיקה לחלוק, פתאום הגיע הצורך במטא-פוסט, כזה שמתעסק באחורי הקלעים של מונוקרייב. אם אתם רוצים להאשים מישהו, תפנו את האצבעות לעבר עידו שחם, שכבר שבועות מפציר בי לכתוב בבלוג על תהליך ההפקה ונתקל בסירוב עיקש מצידי. אז הנה התשובה המנומקת ללמה זה לא יקרה:

זה משעמם - "רדיו רוסקו? שלום, אפשר להזמין שולחן ל-15 איש?" (עבודת מונוקרייב טיפוסית)
בעין בלתי מזויינת אני יכול להבין איך ההתעסקות בהפקה של הופעות חו"ל נראית נוצצת ומרתקת. כל אחד מכם שאי פעם התנסה בעבודת הפקה יודע שלרוב מדובר באוסף תיאומים וסידורים כאלה ואחרים שחוברים יחדיו לצ'ק ליסט אינסופי שרק המחשבה עליו מעוררת כאב ראש אימתני. לקרוא על זה יהיה מעניין כמו לקרוא הוראות הכנה של ביצה קשה.

זה רכילותי - "גם היום היא לא מצטרפת?" (חייקה נשארת בחדרה ערב שני ברציפות)
אם יש משהו שאני מתעב זה רכילות. לצערי, רוב מדורי המוזיקה בארץ עסוקים ברכילות של המוזיקה, הרבה יותר מאשר המוזיקה עצמה. כתבות בסגנון "מה מוריסי רוצה בחדר האומנים" הם פרומושן זול של יחצ"ן שנגמרו לא הרעיונות ומקומן של רוב הידיעות על איימי ויינהאוס הוא לא במדור המוזיקה. הרבה ממה שאוכל לחלוק, לא באמת יהיה קשור למוזיקה (לצערי, עוד לא יצא לי לנגן עם האמנים שהבאנו) ויהיה בעל גוון צהבהב ומכוער. לפעמים זה אפילו יחצה גבולות למחוזות אחרים, מה שמוביל אותי ל...

זה לא אתי - "הם ערומים?!" (אלכס וסדריק נכנסים לסקיני דיפ בחוף גורדון בלילה שלפני ההופעה)
יש דברים שפשוט לא צריך לחלוק עם העולם. אם פתאום גילית שאמן נערץ הוא בעצם נודניק בלתי נסבל, או שלבחורה הכי יפה בעולם יש ריח פה שגורם לך להתגעגע לכלב שלך (שתי הדוגמאות בדויות לחלוטין, כמובן) אולי כדאי שתשמור את זה לעצמך. שום טוב לא יצמח אם תפרסם את זה ברבים.

זה מביך - "הי איז נוט קומינג טו סי אס אט אול!" (אמא שלי מתלוננת באוזניו של אלכס על כך שאני זונח את משפחתי)
לפעמים, לא רק שזה לא אתי אלא האצבע מופנית כלפיך והופכת אותך למושא האמיתי של הסיפור. עם כל האהבה שלי להומור עצמי, יש דברים שאף אחד לא צריך לדעת.
זה המקום גם להגיש מחאה רשמית – למרות הציטוט בסיקור של גוני בעכבר העיר, מעולם לא לימדתי את אלכס להגיד שום דבר מעבר ל"סערה עדינה", "משוגע עליך" (שניהם תרגומים לשירים שלהם) ואולי גם איזה "אחלה" ו"סבבה" אבל מעולם לא "כוסית", "כוסון", "ערס" או "פרחה". את זה הוא למד בעצמו ממגזין טיין אאוט באנגלית שמחולק חינם בנתב"ג וכולל מילון סלנג עברי באנגלית. נשבע.

אז מה אני כן יכול לספר? שזאת חוויה נפלאה. אני לא יודע אם אלה האמנים שהבאנו עד כה, אנחנו בעצמנו או העובדה שבתל אביב גם בנובמבר אפשר לשכב על החוף ולהשתזף, אבל משהו הפך את המפגשים האלה לאישי מאוד.
הדובדבן שבהגשמת החלום הזה הוא לפגוש פנים מול פנים את האמנים שאני כל כך אוהב; להכיר בן אדם רגיש ומקסים כמו חוזה גונזלס. להפגש איתו בחדר אמנים בלונדון, יומיים אחרי ההופעה בארץ, להתקבל בחיבוק ולשמוע כמה שהוא אהב יותר את ההופעה בתל אביב. להסתכל על עטיפות האלבומים של הוברפוניק, שאני מעריץ מגיל 17, ולזהות שלושה פרצופים מוכרים, אנשים אמיתיים, חברים שחלקת איתם פיסת חיים קטנה אבל בלתי נשכחת. Priceless.

ולסיום, תהיה שהעסיקה את כל חברי הוברפוניק אחרי ההופעה (ואחרי כמה וכמה בירות) – האם רנן דומה יותר לאנדי גרסיה או לפיטר סטורמר? מישהו חייב לשים קץ לויכוח הזה.

9 comments:

יובל said...

אוי, אתה כל כך לא בכיוון. חבל.
:-)

Ido Schacham said...

רנן נראה כמו הבן הממזר של שניהם!

שחר, אתה מפספס לגמרי את העניין. זה לא חייב להיות משעמם, רכילותי, לא אתי, או מביך (אם כי מביך יהיה דווקא ממש כיף!). אולי אתה מפחד שזה מה שיהיה, אבל אין שום הכרח שזה מה שיקרה.

מה שזה כן צריך להיות, כמו בכל בלוג זה אישי, משהו ברוח הפסקה האחרונה שרשמת. דווקא כן מעניין לשמוע איך זה להיות מפיק, איך לכל הרוחות קורה כל התהליך הזה מרגע יצירת הקשר עם האמן ועד שהוא פורט את האקורד האחרון על הבמה בארץ (וודאי יש עוד דברים שקורים אחרי זה). אפילו מעניין לשמוע גם דברים כלליים יותר, מה יש לך להגיד על תעשיית המוזיקה והאמרגנות והארגוניות.

כרגע זה מובן מאליו שאפשר להביא אמן לארץ, כי זה כזה שקוף למשתמש - יש איזה כתבה בוויינט שמישהו מגיע, רואים ברחוב כמה פוסטרים, ובסוף פתאום האמן עומד שם על הבמה. לדעתי אם תהפוך את התהליך לפחות שקוף ותשתף את הקהל במה זה להיות מפיק אנשים יעירכו את מונוקרייב הרבה יותר. מפיקי ההופעות הם כרגע חסרי פנים וחסרי אופי, יש לך הזדמנות להיות הראשון שישנה את זה בארץ, חתיכת כפפה שמונחת על הרצפה אם אתה שואל אותי.

אני מבין מצד שני למה אתה מפחד להפתח, ועדיין חושב שחבל שכך :)

גיאחה said...

גרסיה, ברור שגרסיה.

ויופי של פוסט. מגלה לא רק את מאחורי הקלעים של ההפקה אלא גם את מאחורי הקלעים של המוח של שחר: "האם לחשוף דברים? מה לחשוף? למה לא לחשוף"?

יפה.

רנן said...

ואני לגמרי חשבתי שאני יותר בכיוון שלו -
http://images.eonline.com/eol_images/Profiles/20061005/244.grohl.dave.100406.jpg
לפחות זה מה שאומרים לי כל השנים. ביננו, זה הרבה יותר מחמיא, לא?

עידו - אני חושב שכל מה שאתה כותב הוא נכון. אבל אני לא חושב שאנחנו מתיימרים כרגע, או יכולים כרגע, לדבר על התעשייה, על מה כן טוב פה או מה לא טוב פה. אנחנו בתחילת הדרך וזה לא מקומינו. ולגבי שיתוף ענייני הפקה - מה ששחר כתב על רכילות הוא נכון. לא תמיד זה הוגן כלפי האמנים. בנוסף - ברור גם שאנחנו לא לבד בתחום. לא תמיד בריא להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת ו/או לחשוף את דרך ההפקה שלנו. אני מניח שאתה יכול להבין את זה. אבל כן, השאיפה, שלי לפחות, היא שלקהל שבא להופעות שלנו תהיה כתובת לטענות והצעות, כי אנחנו ניזונים מזה. ולגמרי הייתי רוצה לשתף בתהליך. אנחנו לגמרי הקהל של ההופעות שלנו, ולגמרי מגיעים מאותו מקום. בינתיים, ואני אומר את זה בלב שלם ובשיא הצניעות, אני חושב שאנחנו עושים דברים קצת אחרת. ונותנים לקהל עוד כמה מתנות מעבר להופעה עצמה. כמו למשל את העונג סשנז הראשון לאמן בינלאומי -
http://haoneg.com/sessions/465
תודות לגיאחה ולאנשים הטובים שעזרו.
אבל לאט לאט, חביבי. אני אישית עדיין מנסה לעכל ששתי הפקות מדהימות כבר מאחורינו :) הדרך עוד ארוכה, ויש עוד הרבה דברים לעשות, ולהגשים.

orlynakler@gmail.com said...

אז פיטר סטורמר קראו לו? בזבזתי שבת שלמה בלהבין על מי לעזאזל דיברת! ואני שמה קץ לויכוח הזה, עכשיו! דייב גרול, כמובן!

יש לי מתכון סודי לשקשוקה נפלאה שכמוה לא טעמתם בחיים שלכם. המון ביקשו לדעת מה הרכיב הסודי שעושה אותה לכזאת נפלאה. אם הייתם יודעים היו קורים 2 דברים:

1. מיידית הנושא היה הופך לפחות סקסי, פחות נחשק ופחות מעניין, וגם השקשוקה עצמה.

2. אתם מכירים איזשהו שף שחושף את התמכונים הסודיים שלו לעולם כולו שיראו וייראו? סודות מקצועיים לא חושפים.

הדימוי שלעיל (מופרך לחלוטין, כמובן) רק ממחיש מה אני חושבת על שקיפות הקרביים של תהליך ההפקה. נוסיף לזה את הממד הצהוב הרכילותי והלא אתי בעליל... כבר עדיף לקרוא פנאי פלוס בשרותים אחרי החומוס של שישי בצהריים.

חוצמזה , באמת שזה לא ממש מעניין.

שחר, אני איתך.

Postraumatic said...

Peter Petrelli!

http://bp2.blogger.com/_sT-7d9Gnz_c/Rw3D4YbaDwI/AAAAAAAAAiI/435qXJypcsY/s1600-h/Milo-w-Alexis-Bledel-milo-ventimiglia-39152_287_400.jpg

yoav said...

איזה פוסט יפה!!!

לא ידעתי שהם היו אצל ההורים שלך
איך הם מסתדרים עם החילבה ?

Noa said...

וואו.
לגמרי פיטר פטרלי.

אורלי, תעשי לי שקשוקה.

:)

אודי ניב said...

האמת היא שלצערינו שחר לגמרי צודק. החלק של האמנים בסיפור, פשוט לא פייר לגביהם. ולגבי ההפקה, בעיקר כמו ששחר כתב.. לעבודה הזו יש שני צדדים: האחד הוא כמובן העבודה השחורה, אלפי הטלפונים והמיילים שלרוב גם לקורא ירגישו כמועקה. ושיעמום.
הצד היותר נוצץ של הסיפור הוא כמובן הגשמת החלום וההיכרות האישית עם האמנים.
אבל כמה אפשר לכתוב על זה? אחרי הכל סיכמת אתשחר סיכם את!
מה גם שאחריי הכל..כולנו.. אוהבים לשמור את החלומות שלנו לעצמנו

ורנן.. גאד דאמ.. כל כך הרבה סלבס שניראים כמוך.. תשמור את הפוסט הזה
אולי יום אחד יגידו שמישהו דומה לך
:)
מונוקרייב- תודה על הסשנז..
כמו שהשארתם אותנו עם רצון לעוד מגונזלס.. כך ידעתם לספק לנו עוד