אני רק חזרה בשאלה

אני רוצה את העורלה שלי בחזרה. וגם את הכסף ששילמתי לרב שהכין אותי לבר מצווה. די, באמת. אין לי סיבה יותר להיות יהודי בעולם הזה. אני יודע, העם הנבחר והכל, אבל אני חושש שזה לא עובד בשבילי יותר. לפני שאתם צולבים אותי, כמו שעשיתם לישוע, רק רציתי להבהיר שלא המצב בארץ או האנטישמיות הגואה בממלכה (כך מספרת העיתונות בארץ) הם אלה שגורמים לי לחוש ככה. הטעימות מ-Travelling the Face of the Globe, האלבום החדש של Oi Va Voi, הן אלה שגורמות לי לקרוא בשמם בזעקת השבר היידישית המקורית ולבכות על אובדן הזהות הרופפת מלכתחילה שלי.
מה שפעם היה הקשר האישי שלי ליהדות, הזיקה הפרטית שחיברה אותי להיסטוריה של העם היושב בציון, נשמע היום יהודי כמו מדונה (אסתר בשבילכם). לא מספיק שאוי ואבוי התבוללו להם עם זמרת שוורצע, הם מצליחים להשמע כמו תלמידים בשיעור הראשון בסדנת קבלה. עצוב לי לומר, אבל נשמע כאילו המוזיקה שלהם כבר לא באה מאותו מקום פנימי, חסרה את הרוחניות, את החיפוש הטהור הזה אחרי הזהות, את הכאב שבתחושת השייכות האבודה, את האושר המהול בעצב ואת הכמיהה לבמבה בגולה.
אני רוצה לאהוב אותם, רוצה בכל נימי נפשי, והלוואי ואני טועה. מי יתן ומה ששמעתי עד כה הוא הרגעים הפחות טובים של האלבום אבל כרגע, לא נותר לי אלא להזדכות על התפילין, לארוז את הציצית וללכת אל חנות הדתות הקרובה לביתי כדי לבחור לעצמי דת חדשה. אני מתלבט בין שינטו (תמיד רציתי להתקרב לאסייאתיות) או ג'די (כמו חברי הגאון, שבטריק של שליטה במחשבות הצליח לגרום לבנקאי שלו לעשות מעשה בלתי יעשה).

Oi Va Voi - I Know What You Are
Oi Va Voi - Photograph :: featuring Dick Rivers
Oi Va Voi - Magic Carpet

מוזיקת עליות

כבר כמה שנים שאני שומע סיפורים על רחוב מסתורי בלונדון, שאף אחד לא יודע לומר איפה הוא נמצא, אבל אם במקרה תפנה אליו בעודך רכוב על אופניים הדרך משם ליעדך תהיה כולה בעליה, לא משנה לאן תפנה. תמיד התייחסתי אל הסיפור כאגדה אורבנית עד שביום שישי האחרון, בעודי תר את שכונתי החדשה בדרכי אל התת מודע, לקחתי פניה אחת שלא הייתי משוכנע לגביה. כשהבנתי שכנראה כישורי הניווט העירוני שלי שוב הכשילו אותי, החלטתי לנסות ולחזור אחורה כלעומת שבאתי אך הפלא ופלא – כל רחוב אליו פניתי היה בעליה. גם כשניסיתי פשוט להסתובב באמצע עליה, במקום ירידה המתינה לי עליה נוספת. וכך, ממש כמו רבקה זוהר, איבדתי את הדרך אל הכפר.
בימים כתקנם, כח הרצון שלי, החזק כחלודה, היה גורם לי לעצור ולהזמין מונית. אבל משהו באותו הערב דחף אותי להמשיך כאילו החיים שלי תלויים בבוכנות רגליי. הירכיים שלי זעקו והוצפו בפלאשבקים מתקופה קצרה אחרת בהן מדים ירוקים כיסו אותם, הריאות שלי כמעט וקרסו והישבן שלי הרגיש כאב שלא ידעתי מאז איבדתי את בתוליי. כל מה שיכולתי להצטער הוא שלא הצטיידתי באוזניות ובהן חומר בעירה שהיה טוען אותי באנרגיה.
אם רק הייתה איתי אניטה בליי, המכונה בגאונות Thecocknbullkid, אני משוכנע שלגמוע עליות היה קל כמו נפילה חופשית. לא צריך הרבה יותר מאלופת פופ שחורה, שמצליחה לגרום למשהו על גבול הדביק להשמע נפיץ לחלוטין, כמעט כמו אחיותיה החורגות M.I.A ו-Santogold. משהו גרם לי להתאהב בה מהמבט וצליל הסינתי הראשון. אולי זה העובדה שהיא אנטיתיזה מוחלטת לכוכבת פופ ואפילו צעדי הריקוד בקליפים שלה נראים כמו פארודיה עייפה וקצרצרה על הז'אנר.



Thecocknbullkid – I'm Not Sorry

ואם לא ילדהתרנגולוהשור, הייתי מסתפק ב-Esser. ילד הפלא הלונדוני, בעל תספורת הג'וני-ומגפי-הזמש, יצליח להזיז גם את רגליו של שונא הפופ הגדול ביותר, במיוחד אם אלו צמודות לפדלים ודוחפות מעלה ומטה בשארית כוחותיו. יכול להיות שסוף סוף מצאתי יעוד לכל מוזיקת הפופ שאף פעם לא הרגשתי נוח לנגן בסלון? נראה שהבחור החמוד הזה חי בעולם פנימי משל עצמו, מייצר בתוכו פופ נאיבי ומציג אותו לעולם עם חיוך של ילד, כאילו היצירה שלו היא הראשונה מסוגה בעולם. כל כך חמוד.



Esser - Headlock

האם איבדתי את שפיות דעתי באחת מאותן עליות? הייתי שמח לשמוע מה אומר על זה הפסיכולוג שלי, אבל סביר שלא הייתי מצליח למצוא את דרכי אל ביתו. אחרי כשעתיים ארוכות הצלחתי לחזור לשכונתי ולבסוף גם לביתי. על האופניים אני לא עולה שוב. לפחות לא בלי פופ.

שישי בשדרה

עזה, המחזמר

בינות כל עשרות המיילים והר.ס.סים שמבשרים לי על בואן הקרוב של הופעות נפלאות, השתרבבה לה המלצה להצגה חדשה בעיר: Go to Gaza, Drink the Sea, קבוצה של בריטים ופלשתינאים, שחקנים, אמנים, מוזיקאים וכו' שיצרו מחזה מולטימדיה למען הזדהות עם המשבר ההומניטרי בעזה.
אני מניח שאין ישראלי שיכול לקרוא ידיעה שכזאת מבלי שיוצף ברגשות (כאלה או אחרים) אבל מכיוון שאני נפולת של נמושות, שחי לו בניכר הדבר היחיד שעבר לי בראש הוא – גוד דאמיט, אם זה היה מחזמר, הייתי הולך לראות את בשמחה! במשך כל שנותי פה, לא דרכה כף רגלי במחזמר, אבל מחזמר על עזה? זה יכול להיות מצחיק אפילו עוד יותר ממחזמר על איידס (גם לדוד שלי יש איידס!). לא זאת לא הציניות שבי, זה האסקפיזם מהעתיד לבוא. אפילו הגולה לא מציעה בריחה רחוקה מספיק מהנעשה בארגז החול הלבנטיני.
וכשאין לי מחזות זמר לברוח אליהם אני נאלץ להסתפק באלבום החדש של The Whitest Boy Alive. בדיוק שנה עברה מאז ההופעה האגדית שלהם, והציפייה לאלבום השני לא נשארה ללא מענה. ארלנד וחבריו הגרמניים ממשיכים לייצר פופ טהור שנשמע כאילו הוא שם רק כדי להשלים את את הקול המופלא של הוונדר-קינדר-בואנו ארלנד. הכל כל כך פשוט באלבום – בלי הפתעות, בלי התפתחויות ולרוב מינימליסטי בצורה שגורמת לו להשמע כמו דמו שקרי שהודלף במכוון. אבל אם רק תעצמו את העיניים לרגע ותקשיבו, תבינו את פוטנציאל הריקוד האדיר שטמון בקטעים האלה, כמה מעולים יהיו הרמיקסים שלהם ולאיזה מחוזות מטורפים אפשר לקחת אותם בהופעה.

The Whitest Boy Alive – Keep a Secret
The Whitest Boy Alive – Timebomb

בשביל להשלים את חווית ההופעה, גם הלהקה שחיממה את הילד הלבנבן, WhoMadeWho מוציאים אלבום נוסף שנשמע, גם הוא, המשך ישיר של קודמו. אולי מעט פחות נמרץ, אבל באמת שאין לי במה להאשים אותם. מכיוון שלהם חסרים את קול הזמיר ומשקפי האינטלקטואל של ארלנד, הם נאלצים שלא להסתמך על האיכויות הווקאליות והויזואליות בלבד ולפתח את הצד המוזיקלי קצת יותר. עוד לא הצלחתי להאזין לאלבום כמו שצריך מכיוון שפה אכן מדובר בגרסת דמו שגלשה לרשת שמלווה בבחורה דנית מחברת התקליטים שלהם שגוערת בי במבטא סקסי "It's the new WhoMadeWho, do not copy, baby, do not share…" באמצעו של כל שיר. אני אפר לרגליה של כל בחורה דנית שקוראת לי בובלה.

WhoMadeWho – TV Friend

ואם גם שני אלה לא מספיקים לכם בשביל איזה מסיבת בריחה קטנה בתוך סלון ביתכם אני ממליץ שתלכו לעזה ותשתו את הים או לפחות שתקבלו איידס.

איי הארט בי בי סי

אנטישמיות? חד צדדיות בדיווחים? די, נו, תניחו להם. כמה רעים יכולים להיות האנשים שמביאים את Elbow לשיר עם האורקסטרה שלהם? לפני שבוע, זה מה שהיה על מסך הטלויזיה שלי. היאוש מעולם לא נעשה נוח יותר.

תוספת מאוחרת: תודות לדובי, אשף הוידאו וכוכב ההקולנוע בדימוס, תוכלו להנות מהוידאו גם מחוץ לממלכה ואפילו בתוספת של שיר.

Elbow - Grounds of Divorce :: live with BBC Concert Orchestra
Elbow with BBC Concert Orchestra @ Abbey Road (ההופעה במלואה)
(ויה deafindieelephants)

מעשה בשלושה נמרים

אחד הדברים הכי יפים בשלג ששיתק את לונדון הוא שבבוקר אחרי, התגלו בחצר האחורית שלי עקבות של לא מעט חיות – ציפורים, סנאים, החתול של השכנים שמנסה לצוד אותם ואפילו שועלים, אבל רגע, מה זה? האם לשכן שלי יש בעית ציפורניים רצינית או שמא זהו נמר שמסתובב בלילות בחצר ביתי?
בעודי מגיף חלונות ודלתות ומתחיל לתור בגוגל אחר לוכד הנמרים הקרוב למגוריי, נתקלתי לחלוטין במקרה ב-Three Trapped Tigers. לא הרבה להקות אוחזות בשם שמעיד על קנקנם בצורה מדוייקת כל כך. השלישיה הלונדונית הצעירה הזאת גרמה לי לשפשף את אוזניי כלא מאמין אחרי ההאזנה הראשונה וחלוטין לשכוח מהסכנה האורבת בחוץ. בקלידים, גיטרה, תופים וסינתסייזרים הם מייצרים חומר מגובש, רהוט, מקורי וסוחף עד פליאה שנשמע כמו Ratatat מנגנים Mogwai ו-Battles במועדון ג'אז. האי.פי הראשון שהוציאו (האזנה מלאה) כולל חמישה שירים שנשמעים כאילו נלקחו מהאלבום השלישי שלהם.
וכשבפנים הכל רועש וגועש, וזכרונות ילדות מהכוריאגרפיה המופלאה שהמצאתי ל-Eye of the Tiger העצימו אותי, למי אכפת בכלל אם בחוץ מסתובב נמר. אתה סתם חתול גדול, לא מפחד ממך.

Three Trapped Tigers – 1
Three Trapped Tigers – 4

תוספת מאוחרת אחרי ההופעה של הנמרים אתמול בלילה:

שיזדיינו מוגוואי, שיזדיינו גם באטלס והגמדים המזמרים שלהם וראטאטאט עם השם המטומטם שלהם.
שיזדיינו גם Crystal Antlers שהיו אנטי קליימקס רציני אחרי ההופעה של הנמרים.
שילך להזדיין גם המתופף של שלושת הנמרים הכלואים שגם בהופעה חיה לא הצלחתי להבין מה לעזאזל הוא עושה. שתזדיין המכונת תופים שלו והלופים והתיפוף המושלם והבלתי נתפס שלו. אם אי פעם רציתי ללמוד תופים, איבדתי את כל החשק אל מול מפגן הראווה המוגזם הזה.
ושיזדיינו גם שני החברים האחרים של הלהקה שסיימו כל שיר אדומים ממאמץ ומזיעים כמו שחקני כדורגל. אתם גורמים לכל הופעה אחרת שראיתי להראות כמו טקס ט"ו בשבט בבית ספר היסודי שלי.
ושילך להזדיין הסאונדמן עם הווליום שגורם לשתי האוזניים שלי לצפצף יממה אחרי ההופעה. אפילו הוא לא הצליח לחרב להם את ההופעה.
שיזדיין הניו-רייב, הנויז והפוסט רוק. שלושה נמרים זה כל מה שהיה צריך בשביל לגרום לכל הסגנונות האלה ללכת ולהתחבא בפינה של חדר המזויקה.
ושילכו להזדיין חברות התקליטים שלא מבינות שמולם הלהקה שמגדירה את הסאונד מחדש ובוחרות להחתים עוד איזה להקת בריט-רוק שבלונית שתייצר שניים וחצי להיטים שכמה ילדים שיכורים יקיאו לצליליהם על נעלי האולסטאר הצבעוניות שלהם.
ושילכו להזדיין גם כל אלה שחושבים שהמוזיקה שלהם היא רק רעש בלתי נסבל. מותר לכם לא לאהוב את זה, אבל אל תתלוננו באוזניי על זה, גם ככה אני חצי חרש.