שירי ילדותו

אז יצא שאני מגדל את הבן שלי באנגליה. לא משהו שהכה בי בוקר בהיר אחד (בעיקר בגלל שכמעט ואין כאלה פה) אבל לא על הכל אפשר לחשוב מראש. וכך, יום אחד, מצאתי עצמי עוצר ושואל – איזה שירים אשיר לו?
למי שלא מבין את הסוגיה לעומקה, הרשו לי לתת רקע קצר. לא מדובר באיזה מוזיקה להשמיע לו כשיגיע לגיל בוגר (שהרי לזה יש תוכנית מאוד מוקפדת מגיל 3 ועד 18 ואם עד אז הוא לא מביא הביתה גראמי הוא מגורש לאלתר) ואני גם לא מדבר על כל טרנד הבייבי-נירוונה שאמור להוות פסקול נהדר לזעקות טרום השינה בחודשים הראשונים. בשלב מסויים בחייו של העולל, מגיע היום בו להמציא מילים אקראיות לשירים האהובים עליך כבר מתחיל לא לעבוד. מעתה צריך שירים שיחזרו על עצמם, שיוכל לזהות ולהכיר ואולי אפילו שירים עם אלמנט משחקי.
אז מה לשיר לו? שירי ילדות בעברית? מה עשה האומלל הקטן הזה שהוא צריך לגדול על מסורת של שירים שמחוץ לכתלי הבית הזה ישמעו כמו קריאה לג'יהאד? חכו רגע לפני שאתם רוגמים אותי באבנים וקוראים לי נפולת של נמושות או יודונאץ מסריח (למרות שאני שניהם). חשבתי על זה רבות ואם זכרוני אינו בוגד בי (יש לפחות מישהי אחת שתגיד שהוא לא עושה דבר מלבד לבגוד בי) אימי האהובה לא שרה לי מעודי שירי ילדות תימנים ("במעגל נסחוגה") וגם אבי היקר לא שר לי שירי ילדות פולניים ("לסוודר שלי שלוש שכבות") אז למה לעזאזל אני צריך לשיר לבן היקר שלי על אוטו ירוק שמביא לחברה מסחרית שאת שמה נשמיט ביצים וחלב? או שפן לא גדול עם בעיית זכרון? או על טיולים ביערות בחיפושים אחרי קוקית? לא די שכמעט כל אחד מהשירים האלה הוא פלגיאט של שיר בשפה אחרת? לא מספיק שאני כופה על העולל את השפה הגרונית הארורה הזאת עכשיו גם אכפה עליו את שורשיי?
ובכן, התשובה לכך היא ששורשים מצמיחים. ולשורשים יש זיקה ישירה למקום ואם כאן הוא נולד, סוף לנדודיי. ישבתי והחלטתי שהדבר הטוב בשבילו הוא לשיר לו שירי ילדות אנגלים. נחוש בדעתי, החלטתי ללמוד יחד איתו שירי ילדות אנגלים. לא קל, אני חייב להודות. אפילו קשה. דוגמאות? בבקשה:

Incy Wincy Spider מספר על עכביש שמטפס על מרזב עד שבא הגשם ושוטף אותו. ואז, באופן פלאי מופיעה השמש, אירוע שמתואר כבדרך אגב, משל היה חוויה יומיומית באי האפור, מייבשת את המרזב והעכביש חוזר לו לטפס עליו בעליצות. מוסר ההשכל? שמש טובה לעכבישים ורעה לך. השמר מפניה או שמא עכביש קטן וחמוד יעקוץ אותך למוות בשינה.

I'm a Little Teapot הסבר אנטומי קצר לילד על קומקום, איבריו השונים ומה לעזאזל עושים איתו. מוסר ההשכל? ברגע שתוכל להרים את הקומקום, חמוד, אתה הולך להכין לאמא ואבא תה כל יום, כדאי שתדע איך זה עובד כבר עכשיו.

The Grand Old Duke of York דוכס מתזז את עשרת אלפי חייליו במעלה ומורד הגבעה. הקאדר ההמוני הגדול ביותר שנרשם בדפי היסטוריה. גם גדול, גם זקן, גם דוכס וגם מיורק. זה גבר. מוסר ההשכל? דאג להוולד למעמד הנכון אחרת דוכס זקן יפתח לך את התחת על איזה פיסטין.

Three Blind Mice קינקי. שלושה עכברים עוורים, רודפים אחרי אשת הקצב אחרי שזאת קיצצה את זנבותיהם בסכין. מוסר ההשכל? מורכב. (א) התרחקו מאשת הקצב (ב) לעכברים עוורים יש יכולת התמצאות על חושית במרחב (ג) נקמה היא מנה המוגשת בשלשות.

ואלה הן רק דוגמאות נבחרות, הרפטואר השלם מסחרר לחלוטין. אז כנראה ששירי ילדים הם מחורבנים בכל השפות. עם זאת, יש משהו כיפי בללמוד את השירים האלה יחד איתו. ואין מה לעשות, המבטא הבריטי של ילדים שרים כובש אפילו אחרי שנים פה בוודאי אם משווים אותו לילדים העיראקים הצעקניים, קרובי משפחה של המפיק אין ספק, ששרים בדי.וי.די של שירי ילדות ישראלית שקיבלנו במתנה ונאסר להקרנה בביתי. טוב, די. יצא לי פוסט ישר מהוגינה. איזה אבא מודרני. עם וגינה.

אחרי כל כך הרבה חרא של מוזיקה, חייבים להעביר חוטר רציני באוזניים והדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו כרגע שלא יהווה סטיה קשה מהנושא הם Andromeda Mega Express Orchestra. אז איך אורקסטרה של 20 נגנים שבין היתר היו חלק משמעותי באלבום האחרון של The Notwist מתקשר לפה? ובכן, אני יכול רק להניח שלא יצא לכם לשמוע את אלבום הבכורה שלהם. אמנם הוא יצא במאי בשנה שעברה אבל רק עכשיו זוכה ליחס הראוי לו פה. אם יצא לכם לראות את את האורקסטרה הזאת בחייכם תווכחו לדעת שהיא מורכבת מערב רב של מוזיקאים צעירים ברובם, לבושים ברישול מה, שמנגנים בלי מנצח ולא לגמרי ברור איך התיאום ביניהם מתבצע, אבל הוא עובד מושלם. כל כך הרבה צבעים וגוונים יש במוזיקה שלהם, כמו בציור של ילד שהיה חייב לנסות כל אחד ואחד מהצבעים בחבילה בציור אחד – השמש בורוד, הדשא בכחול, השמיים בצהוב והבית בסגול – ועם זאת, הוציא תחת ידיו ציור הרמוני לחלוטין. ברגעים מסויימים הם מזכירים לי את הביג בנד של קווינסי ג'ונס או דיזי גילספי עם השפעות פסיכדליות נהדרות. ברגעים אחרים אני שומע פסקול מופלא לסרט גנוז משנות ה-30. אולי כדאי שאדבר עם ההורים של חברי האורקסטרה, לשאוב קצת השראה ממה הם שרו לילדיהם כשאלה היה עוד בחיתוליהם. לאחד מהם בוודאי תהיה תשובה טובה יותר מזאת שאני הגעתי אליה.

Andromeda Mega Express Orchestra – Gamma Pluto Delta
Andromeda Mega Express Orchestra – Asteroids

השרעה

בעוד אני יושב וממתין להשראה לכתיבה שתגיע, האמנים שאני אוהב מסתגרים בסטודיו ומקליטים, כאילו בכוונה, דווקא עכשיו, מתוך ידיעה שאין בי היכולת למצוא את המילים שיתחברו אל המוזיקה שלהם. חשבתי שמוזיקאים אמורים להיות עצלנים וחולמנים ושתפקידי לשבת ולבכות על כמה זמן עבר מאז האלבום האחרון ואיך אני מחכה כבר לאלבום הבא. בשטף האלבומים שנוחת עלי בשבוע ממוצע, נגזר עלי לגלות שדווקא את אלה שחיכיתי להם פספסתי וכמעט ועברו מתחת לרדאר שלי. לפעמים אני פשוט רוצה לזעוק I'm getting off this merry-go-round, אבל יודע שזה כנראה לא יקרה. בכל מקרה, עדיף לקצר, ברגעים אלה ממש ערימת האלבומים שעוד לא כתבתי עליהם תופחת וההשראה, חמקמקה היא.

The Chap החבורה הבריטית שאת רגליהם המזיעות אני מעריץ כל כך סיימו להקליט את האלבום החדש שלהם לפני ימים ספורים. בינתיים כל מה שאפשר לשמוע הוא סינגל אחד, עם טקסט ציני במיוחד (שיהיה מוכר יותר למי שגר בממלכה הבריטית), שמבשר לי באופן אישית שהאביב עומד להיות מעט יותר יפה.

The Chap – Well Done You







Three Trapped Tigers משחררים בקרוב את האי.פי השלישי שלהם וכמו שחזיתי בעבר, התהילה שלהם מעבר לפינה. מחודש לחודש הם מופיעים במקומות גדולים יותר ויותר ועוד ועוד זוגות אוזניים נזקפות לקקופוניה הגאונית שהם פולטים. אבל רגע, אי.פי שלישי? בפעם האחרונה שבדקתי היה רק הראשון. מה קרה עם השני? מסתבר שפיספסתי אותו לגמרי וגם את הקליפ הגאוני שבא יחד איתו. מעטים ההזויים ממנו.



Three Trapped Tigers – 6


ובעודי ממתין לאלבום החדש של Clearlake שהיה אמור כבר לצאת בשנה שעברה, גיליתי ש-Jason Pegg הוציא אלבום סולו. מלבד כמה שירים במייספייס שנשמעו לא לגמרי רעים, לא הצלחתי למצוא את האלבום השלם ברשת (לידיעת הקורא דובי – תעשה משהו). למעשה אפילו לא הצלחתי למצוא שיר אחד אומלל ברשת. לא ממש פופולרי כנראה, אבל תמיד יש סיכוי שמדובר בפנינה. כדי שלא תהיו מאוכזבים מעטיפת האלבום המופיעה פה והעדר השירים, הנה פיצוי הזוי רק מעט פחות מהקליפ למעלה.

על טעם ועל ריח

זה היה בטעימה הראשונה מארוחת הערב שלי. האומלט בצל ופטריות המושלם שנח על הצלחת שלי ליד סלט עגבניות שרי, מוצרלה ובזיליקום טרי היה חסר טעם לחלוטין. אולי פשוט אוסיף קצת מלח, חשבתי. כשהסלט התגלה כבעל טעם בלתי ניתן להגדרה ממשית, לבשתי ארשת פנים מוטרדת ולקחתי לגימה מכוס מיץ התפוזים הטרי שהייתה מונחת על השולחן. כשטעמו של זה היה של משקה שרק צבעו מעיד על הפרי ממנו נסחט, הבנתי שמשהו מוזר קורה פה. אחוז אמוק, התחלתי להוציא מהארונות ומהמקרר כל מזון בטעם קיצוני דיו שיעורר את בלוטות הטעם שלי – נוטלה, קארי חריף, במבה, סוכריות חמוצות. כל הטעמים מתחילים באופן מוכר ודועכים במהרה לכדי כלום.
מובס, התיישבתי על הרצפה במטבח ושאלתי את עצמי האם זהו מופע נוסף, מילולי יותר, שלא לומר אירוני, לעובדה שבהרבה מובנים איבדתי טעם לחיים. התחלתי לדמיין איך יראו החיים כשלמזון יש טעם וריח קלושים והדבר היחיד עליו נותר להתענג הוא המרקם. אולי, כמו אצל עוורים, השמיעה שלי תתחדד וספקטרומים חדשים של צלילים יפתחו בפני. העולם לא ישמע לעולם כמו שהוא נשמע קודם.
למעשה, יכול להיות שהתהליך התחיל הפוך בכלל. המוזיקה היא זאת שהתחילה להתפוצץ לי באוזניים בסופרנובה קולית – בשלושת השבועות האחרונים הכה בי מבול עז של אלבומים שהצליחו להציף אותי כמו ששנה שלמה שקדמה להם לא הצליחה. אולי בגללם איבדתי את חוש הטעם?

ראשון היה האלבום החדש של Yeasayer שלדעתי נאמר עליו כבר הכל (גם אם לא על גבי דפי הבלוג הזה) ואם עדיין לא טרחתם להאזין לו, אל תטרחו גם לקרוא מעבר לשורות אלה. פעם שניה שהברוקלינאים מצליחים לרגש אותי ביכולת שלהם לעשות מוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר, כולל האלבום הראשון שלהם, ועם זאת, גורמת לי רק לרצות עוד. אין ז'אנר שרוחו לא מרחפת על פני האלבום הזה. כאילו שאבו השראה מכל דבר אפשרי בעולם ויצרו את הבלנד המושלם, בכל רצועה מחדש. כשיסתכלו אחורה על התקופה הנוכחית, יש לי תחושה חזקה ש-Yeasayer תהיה אחת הלהקות שתוזכר בתור אחת מאלו שהובילו את המוזיקה אל תוך עידן חדש.

Yeasayer – ONE
Yeasayer – I Remember

שנית, הגיעו These New Puritans עם Hidden שעוד בשבוע הראשון סומן כאחד מאלבומי השנה של 2010 על ידי חצי מהתקשורת באנגליה. בפינה השמאלית – פופ/רוק בריטי אגרסיבי. בפינה הימנית – מוזיקה קלאסית/אופראית. בהתנצחות בין שתי אלה התקבל אחד האלבומים המהפכניים ששמעתי בשנים האחרונות. בראיון לגארדיאן, סולן הלהקה העיז לומר שכל המוזיקה מאז בטהובן ועד 2005 די מחורבנת. אם רק הייתי קורא את המשפט הזה מבלי לראות את אותו נהגה מולי, הייתי חושב שמדובר בשחצנות פרובוקטיבית. אבל כשהוא יוצא מהפה שלו הוא נשמע אותנטי לחלוטין. ג'ק ברנט מצטייר כדמות סמי אוטיסטית, אמן שמרוכז ביצירה שלו עצמו ותו לא. רק מאנשים הזויים שכאלה יכולה לבוא בשורה מוזיקלית. ביום שני, בהופעה, נראה אם מצאתי לעצמי משיח חדש.

These New Puritans – We Want War
These New Puritans – Attack Music

ואחרי שני אלה, אמנם בהפרש, נחת עלי Of Our Delirious Former Loving Hours של Minnaars שאמנם יצא בשנה שעברה (והוא בכלל אוסף של שירים שהקליטו בשנתיים האחרונות ולא לגמרי אלבום מוגמר) אבל האלמוניות שלו ושל הלהקה תתפוגג כנראה במהלך השנה הזאת. עם דמיון קשה ל-Foals, המינארז מגישים את הגרסה שלהם לרוקמתטיקה-דאנס-פאנק-שיט ומצליחים להשמע אנגלים בצורה כל כך מובהקת שתגרום לכם להקיא או להתאהב מיד. אבל דווקא ההשוואות ללהקות אנגליות לדורותיהן הן כנראה מה שגנבו את הפוקוס מאוסף שירים חזקים, מורכבים קצת יותר מהרגיל לז'אנר, שחוצבים באגרסיביות את דרכם מנפתולי המוח אל כפות הרגליים.

Minnaars – Busy Hands
Minnaars – Are Lovers

עכשיו רק נותר להמתין לציניקנים שיאמרו שאיבדתי גם את הטעם במוזיקה, אם אי פעם היה ברשותי אחד כזה. אתם אנשים אכזריים בלי חמלה ובלי טיפת רחמנות אפילו לא לאחיכם המאותגר. ידעתי שיש סיבה שאתם חברים שלי.

הי דרומה

עוד לא הספקתי להגיד Rosebud ולילה גשום אחד שטף את כל השלג שנותר בעיר. רועי אכן צודק, השלג הלונדוני היה חוטף מכות רציניות אם היה מגיע לביקור לשבדיה. אבל אי אפשר להאשים אותו. האי שאותו הוא פוקד הופך אט אט לאי טרופי. עם השנים נרשמת נדידה ברורה של הממלכה דרומה ודרושות רק עוד כמה אלפי שנים עד שיהפוך לאי משווני עם חופים מוזהבים, בחורות שחומות בביקיני ובחורה שחומה שמוכרת ג'חנון+רסק+ביצה ב-5 פאונד.
נראה כאילו תושבי הממלכה כבר מבינים שזהו גורלם ומקבלים אותו בהבנה. אחרת, אני לא מצליח למצוא סיבה הגיונית מדוע Archie Bronson Outfit יכנו את האלבום הבא שלהם Coconut. עד היום, כל דבר שקשור בקוקוס לא הכזיב אותי ואם לשפוט לפי הטיזר הקצרצר הזה, שכבר חודש מגרה אותי בנעימות לקראת הופעת ההשקה האינטימית עוד שבוע וחצי, נראה שלא תרשם חריגה ראשונה לחוק הבלתי כתוב הזה.

ארץ טרופית

השלג בחוץ ממשיך להערם. לאט אך בבטחה. לצאת החוצה אפשר, אבל למען האמת, כבר אבד החשק. וכך אנחנו מוצאים עצמנו - אני, החצי היפה שלי והזרע המוכשר ביותר שלי - מסתגרים כבר ימים אחדים בדירתנו. זמן משפחה איכותי, אין ספק, אך בשלב כלשהו הפכנו למכונת פינבול בו שני הפליפרים מכים את הכדור בין דפנות הבית ואם לא היו מחוברים בבסיסם היו כבר מכים גם אחד את השני. הכדור באלגוריה האוילית הזאת נהנה מכל רגע, אל חשש.
ובלילות, מאוחר מאוחר, כשהכדור נרדם ופליפר-אמא נדמה, באפיסת כוחות, פונה פליפר-אבא אל המחשב ומאזין מעט למוזיקה, מחפש אחר מעט השראה למשחק שיתחדש עוד שעות ספורות. מתוך כמיהה לחמה שתפצע, תמיס את השלג ותחמם את ליבו הוא פונה להקשיב ל-Is Tropical ואו אז, הבלתי אפשרי מתחולל. זרם אדיר של אנרגיה מציף אותו וגורם לו לפרפר, מטה מעלה, מטה מעלה, מייחל שהיה יכול לזוז ולנוע בצירים אחרים, לעקור עצמו מהבסיס, לנגח את הזכוכית ולפרוץ החוצה במעוף ספירלי. אך, אבוי, נגזר עליו לרקוד ריקוד חרישי במקומו.
את הרחמים לפליפר שימרו לעצמכם, הוא כבר יצא לרקוד בסופ"ש. אבל ללהקה הטרופית הזאת אל תתנו להתרחק מעיניכם. על אף העובדה שהשלישייה הלונדונית הזאת אימצה לעצמה שיק של שודדי רכבות, בקליפ כמו גם בהופעות חיות, כפי שמסתמן עכשיו מתבשל פה אלבום אדיר.



Is Tropical – When O' When
Is Tropical – Seasick Mutiny
Is Tropical – The Greeks

לוויתנים בחולון

מסתבר שברווח בין חולון לריקוויק קורים דברים מרתקים; לכבוד ערב ההשקה של הגיליון החדש של A5, ביקשו האנשים שעומדים מאחורי המגזין מאומנים חזותיים לבחור קטעים מוזיקליים מבין אוסף שנשלח אליהם שימלאו אותם בהשראה וילוו את היצירות שלהם. מתוך 15 אמנים 6 בחרו בקטע Whale Song 1 של עלם בשם יואב חורב, הלא הוא יו"ר נש"ב (נוער שוחר ביורק) בישראל וגם מקורב אלי מהצד של הכלה. הקטע המהפנט הזה, מצליח לא להמאס גם ששומעים אותו שש פעמים ברצף, הרבה בזכות הויז'ואל המרתקים שיצרו כל אחד מהאמנים.
בכלל התכוונתי להעלות פה משהו אחר הערב, משהו אדיר למען האמת, אבל זה יאלץ להמתין למחר. הלוויתן אמר את דברו.



Yoav Chorev – Whale Song 1

כל הלילה נח

זה לא השלג שיורד מחוץ לביתי וגורם לי להסתגר ולבהות בו נערם בשקט ושלווה שמביא אותי לכתוב. למעשה, אני לא יודע אפילו למה אני עוד פה כותב. רגשות אשמה? אינרציה? חשבון נפש? בחרו בעצמכם או הרגישו חופשי לספק כל סיבה אחרת המתאימה בעיניכם. אני מניח שעוד אחזור לזה.
אינטרוספקטיבה בצד, יש לי ערימה של אלבומים שבימים כתקנם, כל אחד ואחד מהם היה זוכה לפוסט נפרד. בלי הקדמות ארוכות מדי, הנה הפיצוי שלי להעדר הסיכום השנתי, שנה רביעית ברציפות (שלא להזכיר בכלל סיכום עשור).

גם השנה, אין הפתעה שאלבומים שיצאו בקיץ ירימו את ראשם דווקא בלב החורף, לא רגע לפני. זה גורלו של Two Grains of Sand, אלבומו החדש של Piers Faccini. ככל שהבחור מוציא עוד ועוד אלבומים כך אני מחבב אותו יותר. אם פעם תמהתי למה אמן מוכשר שכמותו לא מאומץ על ידי המיינסטרים הרי היום אני רק מייחל שימשיך להיות קטן ואנונימי משהו, שזה כנראה הסוד לאלבומים המושלמים שלו. אם אפשר לבקש, התעלמו נא מההמלצה עליו, וגם אם אהבתם ממש אין צורך לחלוק. לא, באמת.

Piers Faccini – Your Name No More
Piers Faccini – A Storm is Going to Come



ומיד אחריו, הגיע Sort of Revolution, החדש של Fink. מפתיע שאלבום כזה, זכה לכל כך מעט הערכה, לפחות בחוגים שאני נחשף אליהם (טיסנאות, גלגיליות והתעמלות). בשמיעה ראשונה, אני חייב להודות שמשהו בקול השחור-של-איש-לבן של פינק לא נשמע לי משכנע מדי, במיוחד בהשוואה למר פצ'יני המלטף, אך שוב ושוב נמשכתי לאלבום. משהו חוזה גונזלסי הדהד בנגינת הגיטרה ומשהו מהדרמה של הסינמטיק אורקסטרה בעיבודים המינימליסטיים. הספק שהיה לי לגבי האיכות שלו נעלם כשטעמתי מההופעה החיה שלו אצל Grandcrew. עכשיו אני גם רוצה להיות חבר שלו.

Fink – Move on Me
Fink – Nothing Is Ever Finished


האלבום של Felix נשלח אלי בתור חצי בדיחה בגלל השם שלו, על ידי אחת שנשואה לפליקס משל עצמה. אבל הבדיחה הצליחה מעבר למשוער ומבלי לשים לב מצאתי עצמי מקשיב לו שוב ושוב ומתענג על הקול של הזמרת שמאז Frente לא הייתה מישהי שפינקה אותי כל כך. זאת לא רק החולשה שלי לקול הילדותי המתקתק הזה, אלא דווקא הקונטרסט שלו מול העצב והנוגות שממלאים את האלבום. אם הלב שלכם שבור, אולי אפילו סדוק, אולי זה לא הזמן להקשיב לפליקס.

Felix – You Are the One I Pick
Felix – Bernard St



מאז חורף 2005, הראשון שלי באי האפור וכנראה גם הקשה ביותר (שהרי היום 13 מעלות היא טמפרטורת הסף לטי שירט) חיכיתי ל-Fat Freddy's Drop, הדבר הכי טוב שיצא מניו זילנד, שיוציאו אלבום חדש. אין שני ליכולת שלהם לייצר שמש מלאכותית ולמעשה אני חייב להם לא מעט בשפיות המועטה שנשארה בי בחורפים האחרונים פה. וכך, שוב רק שהגיע החורף ואיתו ההופעה השניה שלהם שאני זוכה לראות ויוצא ממנה שיכור לחלוטין, כל פעם מסיבות אחרות. אם אי פעם יוצא לכם לעבור ליד הופעה שלהם, הדחפו פנימה בכל מחיר. דברים כאלה קורים מעט מדי פעמים בחיים.

Fat Freddy's Drop – The Raft



אין לי מושג למה ואיך אבל השם Mumford & Sons נכנס לתודעה שלי וישב שם רדום תקופה ארוכה. רק המלצה אקראית ולא צפויה על ידי לא אחר מאשר גיא מדיסון, הבסיסט של מאדהאני, גרמה לי לחקור ולמצוא להקת פולק-רוק-בלוגרס לונדונית, מהחבורה של לורה מרלינג ושות'. גם היום, אחרי הרבה האזנות האלבום הזה עומד מתנדנד על הגבול הדק בין ברוכים-הבאים-לאוסף-האלבומים-שלי לבין קח-את-הבנג'ו-שלך-ועוף-לי-מהאוזניים. ואם לא בשביל המוזיקה, לפחות בזכות ההתנדנדות הארוכה והעיקשת הזאת ראוי שהוא יופיע פה.

Mumford & Sons – Little Lion Man

האלבומים הכי טובים הם אלה שמגיעים בטעות. פתאום נוחתים עלי משום מקום, בלי המלצה, בלי כוונת תחילה, אמצע או סוף ולפתע אני מבין שאני שבוי. האלבום נדבק אלי כמו עוד נקודת חן שמופיעה בין לילה ומתווספת לאלו הקיימות כאילו תמיד הייתה שם. Entropy של Panther עשה בדיוק את זה. Pinback פוגשים את Supertramp ו-Stephen Malkmus לג'ם סשן. קצר, פשוט, מעובד בגסות ולוחץ על כל הכפתורים בו זמנית. אוברדרייב, כמדומני. מהטובים מסוגו.

Panther – Love Is Sold
Panther – Control Yr Ships



הג'אז, אחת האהבות הגדולות שלי שמעולם לא זכה אף לא לאזכור קל כאן, עשה אצלי קאמבק רציני אחרי שנתיים של הפסקה כמעט מוחלטת מסיבות מסתוריות. וכדי לציין את חזרתו לחיי, הוציאו השנה Get The Blessing את האלבום השני שלהם Bugs in Amber. לפני כמעט שנתיים זרקתי איזו מילה עליהם והנה הזדמנות טובה להוסיף עוד כמה לקלחת. ג'אז חכם, מתחכם, עדכני, מגוון, מרתק, קליט וגדוש בכשרון ומקוריות. אני חושש שנעדרתי היכולת לתאר את התחושות שמעלה בי ג'אז למילים. אולי עדיף שלא.

Get the Blessing – Einstein Action Figures




מעבר לשלולית, בעיר האורות, חברו להם ויקטור ופייר והקימו את Housse de Racket שהוציאו את Forty Love, האלבום הכי חורך פרקטים ששמעתי השנה. Justice פוגשים את Malajube במגרש טניס עליו שחקניות טניס בחצאיות קצרות וקוקיות רודפות אחרי כדורים תועים בעליצות אינפנטילית.

Housse de Racket – Oh Yeah
Housse de Racket – Synthetiseur





אחת לכמה זה נצחים זה קורה, Digits, ילד טוב מטורונטו, אחד מאותם אמנים טריים שמפיצים את המוזיקה שלהם אל כל בלוג קיים חשף בפני במייל אלבום שראוי למאכל אדם. יותר מראוי אפילו. Hold It Close הוא פנינה קטנה, משהו להתענג עליו עם עצמך ואולי עם עוד חבר קרוב. אלקטרו פופ זעיר בניחוח Junior Boys שתחושת ההקלטה הביתית בו לא גורמת לא להשמע חובבן כלל וכלל אלא אישי בדיוק במידה הנכונה.

Digits – Monster
Digits – Saturation



זה בוודאי הפוסט הארוך ביותר שאי פעם כתבתי. פיצוי על העדרות ארוכה. אולי השנה אכתוב יותר. אולי לא. ההשראה מוזיקלית, כמו הזמן הפנוי לכתיבה, הולכת ואוזלת ואיתה גם החשק לכתוב (ולחיות). ובנימה אופטימית זאת אאחל לכולכם שנה טובה יותר.