הנפיחה הקסומה

ברגעים אלה ממש הייתי אמור להיות בארץ, רוטן על הזיקוקים האויליים, ההתבהמות ברחובות, המטסים המיליטריסטים המביכים ומחכה יום יומיים בכדי שאוכל סוף סוף לטבול במי השופכין שבחופי תל אביב שאני לא מצליח שלא להתגעגע אליהם כל כך.
אבל לכדור הארץ, שחוגג יחד איתי בעוד ימים אחדים, היו תוכניות אחרות. כאלה שמערבות נפיחה וולקנית קלה שתנשוב לכוון היבשת האירופאית ותשנה את סדרו של עולם, לפחות לכמה ימים. או שבועות. כך אומרים.
נו שויין, היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. אם לא הייתי נשאר מאחור אולי לא היה לי את הזמן הפנוי לגלות שחוזה גונזלס חבר סוף סוף לשותפיו ל-Junip והשלים את האלבום שהתחילו אי שם ב-2006 עם אי.פי. מעולה. התגעגתי אליו, בחיי.

Junip – Rope and Summit

זה לא מסתיים בזה. אחרי שתיקה לא פחות ארוכה, Stateless משחררים בקרוב את האלבום השני שלהם ואפילו מחלקים שיר אקוסטי שיש לי תחושה שלא מייצג את ממה שצפוי להיות באלבום, אבל בין אם כן ובין אם לא אני מאוד סקרן לראות מה יוציאו תחת ידיהם החבורה המפוספסת הזאת.

Stateless – Wade In

Thump! I fell (in love)

This started off as a reprimanding post to Israeli Indie artists saying – why can’t you be less Nineties and more original? Why can’t you sound more like Pumcayó? But then I realised my words would take the focus off my recommendation and would turn into a Mediterranean style bloody fist fight. So, why am I picking on Israeli indie artists all of a sudden? And why in English?

A couple of days ago I got a mail from Pumcayó asking me if I would kindly listen to their music and should I like it maybe even write something about it. Five songs, rough demos, are all I’ve heard from them. I was instantly hooked. It’s fresh, original, unpretentious and completely impossible to label (its also very raw, they’ll be the first to admit, but in the hands of a good producer this will be gold). The first time I listened to their music I was filled with the same floaty emotions that I got when I first listened to Yeasayer debut album. But their influences don’t stop there. It goes through the beautiful harmonies of Local Natives, the prog rock of Focus and even a touch of Joy Division. One seriously impossible name dropping, I know.

I was intrigued to know more about them and here is what Federico sent over:

"Pumcayó" is Spanish for "thump! (it/he/she) fell".

We’re 5, like the vowels, and we're all native of Guadalajara, Mexico -the pearl of the west, yeehaw!

We formed October 2009 and our repertoire, which currently consists of a (constantly expanding) handful of songs, borrows compulsively from a wide spectrum of bands and genres. Like with many other bands though, very little of this is intentional; it has more to do with the fact that we all just listen to different things. it's still a bit difficult for us to land on sound descriptions (we don't think we're radical, or complex, or new even, we're just a young band i.e. it's not an identity crisis, it's an identity quest) but inspite of the messy heterogeneity, we think we're simply an endemic take on the folk-rockish sound.

we like messing around with voices and we try to alternate on instruments often, no one in the band is a properly-trained singer or multi-instrumentalist, but we try to pick stuff up as we go; we see the gear as toys lying around in a room waiting to be beat, banged, plucked, struck... we love texture, layers, we're big into musical honesty, and we say "organic" a lot.

Don’t know about you, but I’m kind of falling in love here. And to think they’re only together for 6 months. They were also kind enough to send me all of their demos. I don’t know a single thing about the music scene in Guadalajara but if Pumcayó represents the kind of surprises that will await me in music bars, I should seriously consider leaving London (Federico, can I crash on your sofa, hermano?).

So before all of you guys take out your knives and start butchering Pumcayó and myself only because I’ve just said they’re far more remarkable than most of what I’ve recently heard coming from Israel, I just want to be very clear here - I’m not suggesting that all Israeli Indie bands should now sounds like Pumcayó, but merely pray for some of them be able to reach a deeper inner voice that will bring out their originality.

In fact, let’s not turn this into a discussion about the Israeli music scene (too late now, is it?). Fuck it, just listen to those guys. You’ll live longer.

Pumcayó – Indigo

Pumcayó - Jiro

יופמיזם

כמעט כל יום אחד מהשכנים שלי פונה אלי ושואל בנימוס "תגיד, מה זאת המוזיקה הנפלאה שמתנגנת אצלך ברמקולים? ("תגיד, אולי תנמיך את החרא הזה שגורם לכלב שלי לנבוח בלי הפסקה?"). "ובכן, אין דרך אחרת מלבד שתבוא אלי לשמוע בעצמך" ("לך לעזאזל חתיכת אנטישם") אני עונה בחיוך. מכיוון שהדפיקה המיוחלת בדלת לא מגיעה, לא של השכן הסקרן מחד ולא של שוטר המקוף שמבקש ממני לטפל במפגע הרעש מאידך, אאלץ לשלוח את לחמי המוזיקלי (60% שיפון-רוק, 40% חיטה-אלקטרונית) על פני המים. שחו בזהירות.

כשכבר הייתי בטוח שכולם אמרו את כל מה שצריך היה להאמר על Sleep Mountain, האלבום החדש והנהדר של The Kissaway Trail, גיליתי שכמעט אף אחד לא אמר דבר. מכיוון שלאחרונה אני מוציא עצמי מרים הרבה דברים מהרצפה (ואף אוכל אותם ברוב הפעמים), תרשו לי להרים את הכפפה הזאת; החבורה הדנית הזאת קיימת כבר כמה שנים טובות אבל לדעתי רק עכשיו הכל נפל להם בדיוק במקום. האלבום שלהם סובל ממגבלה אחת בלבד, הוא דומה ליותר מדי דברים טובים אחרים וזאת עשויה להיות הסיבה שנשאר מוזנח, אבל אם אתם עוד מהדור שלא סובל מהפרעת קשב מולדת, תאזינו לו כמה פעמים מהתחלה ועד הסוף. אם רק תתמידו אתם עשויים לגלות שם את Arcade Fire, את Mercury Rev ואפילו את Sigur Ros. מבטיח שהניים דרופינג אינו לשווא.

The Kissaway Trail – Sdp
The Kissaway Trail – New Year

שנה חמישית ברצף ו-Portugal. The Man, הלהקה היחידה שאני מכיר מווסילה, אלסקה, ממשיכים לשחרר אלבום בשנה. בקצב כזה סביר שלא כל האלבומים יהיו יצירות מופת אבל העובדה ש-American Ghetto לא מושלם כקודמו, לא מונעת ממנו להיות המשך ישיר לכל שאר האלבומים שלהם. למעשה, כל הדיסקוגרפיה שלהם נשמעת כאילו נכתבה והוקלטה בטייק אחד והשירים חולקו לאלבומים אקראיים בשנים נבחרות. להקה שלא ממציאה את עצמה מחדש בכל אלבום אלא בוחרת לעשות עוד מאותו דבר בעידן פוסט מודרניסטי וקצר רואי שכזה? שערוריה.

Portugal. The Man – 1000 Years
Portugal. The Man – The Dead Dog

"תקשיב לאלבום פעם שניה, הוא מצויין" אמרה ההודעה בטלפון שלי. מהוסס, פניתי ל-Black Sands, החדש של Bonobo, אחרי שההאזנה הראשונה הייתה מהולה באכזבה על החזרה לאלקטרוניקה של האלבום הראשון ועל כך שהרגשתי שאני מאזין לעוד פסקול בית קפה בהתהוות. אבל שככה יהיה לי דוב, האזנה אחת נוספת היא כל מה שהייתי צריך בשביל להשתכנע. סיימון גרין (בונובו, אם תרצו) יכול להנעים לי את הקפה, הבירה וגם את מרק הבטטה המוקרם שלי בכל יום שרק יבחר. העובדה שהאלבום הזה יכול להיות המוזיקה המושלמת לנסיעת רכבת גשומה, לרביצה על חוף ים שמשי (אם התחושה זכורה לי נכון, עבר קצת זמן מאז הפעם האחרונה) ולהקלדת שורות אלה באמצע הלילה בחדר חשוך אל תוך מסך מחשב מסנוור אומרות שיש בו איכות של ואן-סייז-פיט-אול, תכונה שלעיתים קרובות מדי אינה מוערכת דיה. דיינו. די נו.

Bonobo – Kong
Bonobo – The Keeper

שנה

אם זה היה תלוי בי, הייתי מרכיב אוסף שונה לחלוטין למסיבת יום ההולדת הראשונה של הבן שלי. הזדמנות נהדרת לבנות פלייליסט קטלני, גאוני, מבריק ויחיד במינו שישאיר גברים, נשים וטף פעורי אוזניים ואסירי תודה. יקירתי היא זאת שהציצה מעבר לכתפי ותהתה האם שוב אני כמהה לשורשיי האבודים כשראתה אותי בוחר בקפידה שיר של עפרה חזה. "זה יהיה נהדר מחר, אני אומר לך!" חייכתי בהתרגשות. אצבעה הארוכה נשלחה לכפתור ה-del והפסיקה הוכרזה בלחישה נוקבת "תשכח מזה. יש לך כמה אלפים של אלבומים, תבחר איזה כמה שיתנגנו טוב ברקע ותפסיק לשחק בדיג'יי". היא צודקת, אבל לא מהסיבה שהיא חושבת. הרי לא משנה מה אנגן זה יפול על אוזניים ערלות, אז למה בכלל לטרוח? (ויסלחו לי מעט האנשים שיהיו במסיבה ואכן אוחזים בטעם מוזיקלי, אנא הציגו עצמכם בפני עם נימוקים ודוגמאות ותזכו לפיצוי).
אבל בדקות לפני שכולם יגיעו, אני יודע כבר בדיוק מה אנגן. כבר חודש שאני מזריק לעצמי לפחות פעם אחת ביום את השיר הזה שגורם לי לרצות לקפוץ למרחקים עמוקים; כש-Adem, אחד האנשים שאני יותר אוהב בעולם, חבר ל-Pictish Trail אפשר היה לחשוב שיתחילו דיבורים על עוד מיני-סופר-גרופ שהולכים להתפלש בהייפ אינדי-פולקי אבל בדיוק אז שוברים השניים האלה את הכלים ומחליטים שבעצם הם רוצים לעשות מוזיקה אלקטרונית ואם אפשר אז בכלל בלי להזכיר שהם אלה שעומדים מאחוריה. וכך יצרו להם את האלטר-אגו שלהם: Silver Columns. אחרי שזה תפס את האוזניים של לא מעט אנשים, היוצרים בחרו לצאת מהארון ולחשוף את זהותם. טריק שווקי? חשש מסטיגמות? פחד במה? למי אכפת. העבודה על האלבום בעיצומה. אני מחזיק אצבעות, יש סיכוי שלקיץ הזה יהיה פסקול מוצלח.

Silver Columns – Cavalier :: Time+ Space machine Remix

ודרך אגב, מי שאחראי על הרמיקס האדיר למעלה הוא The Time and Space Machine, שמוציא ממש עכשיו אלבום חדש, Set Phazers to Stun. אם שמות כמו Caribou ו-The Aliens מרגשים אתכם, סיכוי סביר שתחבבו גם את הפסיכדל הזה. לא בדיוק מישהו שהייתי מרגיש נוח שיסתובב בחברת ילדים אבל למבוגרים הוא בהחלט עושה נעים.

The Time and Space Machine – Children of the Sun