To Philippe with love, again

Its about time I’ll write something about Philippe, the only true Hippie I know. Hell, he has probably coined that term himself. Unfortunately, I can’t even share most of what I’ve learned about him and from him as most of it would be too extreme even for the internet. All I’d say is that he is an atheist who is strong in his belief, a Hedonist and part French (I’ll forever hold this against him). He currently resides in Dubai and off to India for a dentist appointment (I shit you not). I suspect he either works for the MI5 or he is an illegal brewer of potato based Gin. Possibly both, who knows. If you need a visual reference, imagine Bill Django (from The Men Who Stare at Goats) only twice as smart, funny and knowledgable.

I should start quoting him here more often. I feel blessed that his infinite wisdom is bestowed upon me and I really think that its better shared and spread across the world. Here is another example (and here is the previous one for those who missed):

Me: I'm going to a music festival On Saturday where I'd feel old with all the 20 something white-middle-class-girls flirting with all the 20 something white-middle-class-boys, but they can all suck my circumcised Polish-Yemenite cock

Philippe: Your appearance on the festival ground will send an electric shockwave of lust through the panties of all available chicks (and maybe even some guys) Your pheromones will increase the average humidity of certain body parts of the above mentioned girls, provided the wind comes from the right direction.

It will be an effort of sheer willpower to keep them away from you. They will offer themselves and their virginity on the altar of your lingam.

Now brother: stop being un broyeur de noir.

Its your heredity. Like the Polish Jewish schmuck in Warsaw whos bread slipped from his hands but landed with the buttered side upwards. He was so surprised of this unusual luck that he went straight to the local rabbi. This Rabbi, Schlomo, was also flabbergasted and consulted lots of old thoras, books, scrolls, asked the help of even more learned scholars. He came to this conclusion: the Polish boy had buttered his bread on the wrong side !

See, stop worrying. Its unhealthy and unhygienic. Like catholic priest and their celibacy. Get out of there brother. You have lost nothing in such foul rotten place. Its uncreative, will spiral you down. Wash yourself (and not in the juices of these virgins on the festival) and act. Yalla !

Well, what can I say? Garfield already said it better. Here is a song to you brother Philippe. I Hope the indian butcher has left something in your mouth or you’ll have to live on mussels for the rest of your life.

Still need to sort out who I should watch in Field Day’s impossible lineup. Also, some serious cock sucking is forecasted for tomorrow, I should better head to bed now.

Cloud Cult - Today We Give Ourselves to the Fire

קיצור תולדות הזמן – פרק ב': מחוזות רחוקים

מכל היוייקים בעולם אני הכי אוהב את Adjagas. יכול להיות שיש טובים יותר מהם אבל מאחר שמעולם לא רציתי יותר ממה שהם מעניקים לי, סירבתי לנסות ולהקשיב לאף אחד אחר. איפשהו ב-2006 נתקלתי באלבום הבכורה השמיימי (בחיי, סופרלטיב!) שלהם וכשלאחרונה תהיתי מה עלה בגורלם גיליתי שהוציאו אלבום נוסף בשנה שעברה ושמרו עליו בסוד מפני העולם. בצעד נועז וחסר תקדים, קניתי את האלבום מבלי לדעת לדגום אותו קודם לכן ולשמחתי הרבה היו אלה שמונת הפאונדים המתגמלים ביותר שהוצאתי השנה (אם לשים בצד שני דונר קבב במרתון). אין סיבה להכביר במילים אל מול יופי שכזה.

Adjagas - Neoncalmmit
Adjagas - Leaikas Seahkat

עם Grande קרה בדיוק אותו הדבר - שוב מנורבגיה, שוב אלבום שני אחרי שנים שקטות ושוב אלבום שקניתי מבלי לדעת מה מצפה לי. כמעט מוצלח כמו במקרה של אדג'ס, ה-ballroom rock של גרנדה לוקח אותי למחוזות בהם הבלוז הוא תיאטרלי, הלב השבור חנוט בחליפת שלושה חלקים והדמעות מכוסות במייקאפ עדין. הבחירה המוזיקלית שלי לערב עם אמא של מרטי מק'פליי במושב האחורי של הדלוריאן.

Grande – Take the Low Road
Grande – You Are the Night

הסיפור של ה-Smoke Fairies הוא מסיפורי סינדרלה שלרוב בא לי להקיא מהם ומערב את מפגש ספונטני עם ג'ק ווייט, בקבוק של ויסקי ודמו של הלהקה. ההמשך היה חימום ההופעה של The Dead Weather בלונדון (ומאוחר יותר גם חימומים ללורה מרלינג וג'וניפ). אבל אם להיות כנה, זה לא הסיפור אלא המוזיקה המהפנטת שלהן. פולקלור, שמו המלא של הפולק, אינו ניתן לקיצור במקרה של הפיות. שתי בחורות, גיטרות חשמליות ושירה חלומית שכל הרטרו פולק שכבר עשור מפציע תחת לכל עץ שרק לפני רגע עשו ממנו גיטרה לא הצליח לשחזר.

Smoke Fairies – Frozen Heart
Smoke Fairies – He’s Moving On

קיצור תולדות הזמן – פרק א': לימבו

לפני שאני חוזר לכתוב, עלי לנער קצת אבק מהספריות המוזיקליות המרקיבות שמפוזרות מתחת למקשים עליהם אני מקליד ברגעים אלה ממש. זה יהיה קצר ומרתק הרבה יותר מהאלטרנטיבה של הוקינס (שהתבשר לי לאחרונה כי הוא נוהג להתגלגל ברחובות ליד ביתו של חבר. גאווה אמיתית).

Thieves Like Us אמור להיות אחד ההרכבים שמרוחים בכל בלוג הייפי שמכבד את עצמו אבל כנראה שמשהו הלך לאיבוד איפשהו בדרך. איפשהו בין הג'וניור בויז, כרומטיקהס וניו אורדר, אם קיים כזה מקום, יושבים הגנבים, תלוי באיזה אלבום תתפסו אותם. החדש, Again and Again, מוצא אותם במוד חולמני יותר מקודמו שכוון לרגליים. כמעט אפשר לשמוע את המעבר שלהם מברלין (וניו יורק) של האלבום הראשון לפריז של האלבום הנוכחי. מסריח מצרפתים פה, באופן הכי טוב שאפשר.

Thieves Like Us – Never Known Love
Thieves Like Us – Shyness

על Silver Columns של Adem ו-Pictish Trail כתבתי לא מזמן וכל התחזיות שלי הגשימו את עצמם. אלבום דאנס (בחיי, כתבתי ז'אנר מוזיקלי) ואחד הטובים ששמעתי שנים. לא מתחכם, לא מתוחכם, יפהפה ואפקטיבי עד כדי כאב רגליים. כמעט את כל האלבום אפשר להקליט מחדש בתור פסקול 16ביט למשחק באטארי והוא עדין ישמע נהדר. בפשטות הזאת נחה הגאונות שלו.

Silver Columns – Brow Beaten
Silver Columns - Heart Murmurs

אחרי אלבום בכורה מעט מבלבל והופעה אחת מלאת השראה קיוויתי ש-Here We Go Magic יתנקזו לכדי יצירה אחת מופתית באלבום השני שלהם. הם, כמובן, הפנו את התקוות שלי לכוון הכללי של הרקטום שלהם. ואף על פי כן, Pigeons, האלבום החדש שלהם, לא מסריח, אפילו לא מעט. הוא רק מעט לא צפוי. משהו בין גריזלי בר לשיקגו (זאת, לא זאת), כמה צעדים לכל כוון אפשרי בו זמנית מהאלבום הקודם. שווה כמה האזנות ולו רק בשביל המקוריות והפסיכדליה אבל לא מהזן ההייפי שטובע בריוורב, אלא מאלה שלוקחים אותך לטיול במקום חדש בכל פעם.

Here We Go Magic – Casual
Here We Go Magic – Old World United

דווקא ילד טוב

בעודי עמל על סדרה של פוסטים שתכסה את כל מה שפיספסתי פה בשלושת החודשים האחרונים בערך, נחת עלי ברכות האי.פי החדש של Benni Hemm Hemm. אחד מעשרות הפוסטים הלא גמורים והגנוזים (שעתידים לצאת בקרוב באנתולוגיה מהודרת וממוספרת בשם Monograve) היה על הופעת סולו שלו שהכתה בי בעודי מהלך ברחובות אדינבורו ומקלל את העבודה על ששוב הרחיקה אותי מהבית ושיכנה אותי במלון עם שטיחים ווילונות כבדים שזממו לחנוק אותי בשנתי. ההבדל בין ההופעה שראיתי להופעה אינטימית הוא כמו ההבדל בין סקס בשירותים של מטוס לגאנג בנג באולם ספורט (יש לינק אם צריך). אני ועוד 6 אנשים שמענו באותו ערב את בני מנגן על גיטרה חבוטה את מיטב הרפטואר שלו. אם לומר את האמת, עד לערב המדובר, האלבומים שלו נקברו אצלי בתחתית הערימה האיסלנדית יחד עם עוד הרכבים כמו Hjalatalin (גם אליהם עוד אגיע יום אחד) אבל האקראיות שבערב הזה, העובדה שבקהל לא היה אפילו מעריץ אחד והשקט התהומי שההופעה התנהלה בו העלה את בני כמה דרגות מעלה.
Retaliate מזכיר את בני של אותה ההופעה, נוגה עד סהרורי ופחות זה של האלבומים האחרונים שמלווה בהרכב מלא ושמח. הרבה יותר מתאים לו בלי איפור.

Benni Hemm Hemm – Retaliate

אשתוק כי ארצי שינתה את פניה

יותר מחודשיים שלא קישטתי את הבלוג במילותיי. העדרות ארוכה כל כך טומנת בחובה סיבה אמיתית, לא תירוצים כמו קוצר זמן, העדר השראה או מחסור באלבומים חדשים. בכל פעם שניסיתי לכתוב משהו בתקופה הזאת, נאלמתי דום מול המקלדת. בעודי מנסה למצוא נושאים קלילים, אסקפיסטיים, הומוריסטיים שיהוו לי השראה, משהו בי זועק לכתוב דברים אחרים. קשים, פוליטיים, זועמים. מילים שמשיקות לנושאים כמו יהדות, זהות, שייכות והכאב האדיר שכרוך בהם. למעשה, אם הייתי יכול הייתי מצטט פה יום אחרי יום פרקים מספרו של אברום בורג "לנצח את היטלר", פשוט כך, בלי אינטרפרטציה נוספת, רק כדי לחשוף עוד כמה אנשים לטקסט המכונן הזה, אולי אחד החשובים שנכתבו אי פעם על מדינת ישראל.

אחד הדברים המרתקים בחוויה של החיים מחוץ לישראל, הוא היכולת לראות דברים מהצד, ממרחק, מקום שונה לחלוטין. כבר בנקודה זאת יש מי שיבחר לראות בבחירה בזוית הראיה הזאת התנשאות, אבל למה בעצם? עדין לא אמרתי כלום. למעשה, זאת בדיוק החוויה החזקה ביותר שלי כמי שחי מחוץ לישראל. הדה-לגיטימציה המיידית לכל מה שאני עשוי להעלות על בדל שפתותיי באשר להלכות הארץ. כמה פעמים שמעתי את המשפטים "אתה לא באמת מבין מה קורה פה", "רק תלונות יש לך", "אתה נשמע כמו מישהו שנשטף לו המוח מהתקשורת האירופאית" ושאר משפטים שעיקרם אחד – אנחנו לא רוצים לשמוע מה שיש לך לומר. מעניין, שאף לא פעם אחת עלתה בדברי השוואה בין בריטניה וישראל ועדין אחת התגובות המיידיות שעולות בקרב אנשים, חברי הקרובים ובני משפחה אהובים היא "ומה, שם הכל מושלם?" או "תמשיך לטמון את הראש בחול".

אני חושב על אותה צפרדע מסכנה ששוחה לה בסיר המונח על כיריים והמים בו מתחממים אט אט. "תאמרי לי, צפרדע, את שמה לב שהמים מתחממים?" אבל הצפרדע מביטה בי בבוז וחוזרת לחתור בשחיית גב הרחק ממני. אינני מרגיש שאני יחיד סגולה באבחנותיי, אפשר אפילו לומר בבטחה שאני אחרון הנביאים. שמעתי כמה קולות כאלה עולים מאנשים החיים, תאמינו או לא, בארץ ולא בשום מקום אחר. מילים כמו מקארתיזם, פאשיזם, נאציזם ועוד כמה "איזמים" הוזכרו בדבריהם. כמובן שקולות אלו מיד תוייגו כסהרורים, אנרכיסטיים, אויב מבית ושאר כינויים חסרי סובלנות. הצעד הראשון בהפיכה לפונדמנטליסט הוא אובדן היכולת להקשיב לדברי אחרים.

אז שתקתי. זמן רב. כאבתי וחמקתי אל מתחת לסלע גדול של כאב וזעם, מתחבא מהעולם. חושב האם אי פעם אוכל להפסיק להרגיש, אולי אפילו לקבל, להפנים שהשינוי הוא פונדמנטלי כל כך ולהשלים עם הפער האדיר בין מה שהיה פעם הבית שלי לבין מה שהוא באמת. לוותר, זה כל מה שאני רוצה כי אבדה תקוותי. לחזור לנדוד כמו אבות אבותיי האירופאיים, זה מה שנותר לי. אבל תהליך הויתור הזה, אם בכלל אפשרי, כואב כמו לעקור מתוכי את הלב במו ידי.

חלף כנראה מספיק זמן בשביל שאהיה מסוגל לחלוק את המילים האלה ולחשוף עצמי לעוד דברי ביקורת מלאי וחסרי טעם כאחד. העיקר שאני שוב כותב. תחילה של תהליך פיזיותרפיה ללב הדואב שלי. בסוף עוד אשוב לכתוב פה פוסטים על מוזיקה, כמו פעם. ממש כמו פעם.

Anais Mitchell - Why We Build The Wall