הקיץ דוהה

אני מתכחש לסימנים. הימים מתקצרים? תעתועי תאורה ותו לא. קר יותר? אני עדין בטי-שירט. השמיים אפורים? היי, זאת לונדון פה, למה אפשר לצפות? יש דבר אחד בלבד שגורם לי להפנים את העובדה הבלתי נמנעת - ביום שבו אלבומי הפולק המלחששים מרימים את ראשם ומתחילים להשמע כפסקול המתאים ביותר לכל רגע ביום אני יודע שהסתיו בשער.

לעזאזל, שוב אני כותב פוסט על מזג האויר. האם זה העדר ההשראה או שמשהו בנורמטיביות הבנאלית האנגלית באמת דבק בי? אולי הנורמטיבות היא היא המקור לחוסר ההשראה?
לכל הרוחות, שוב אני נודד למחוזות פילוסופיים אינטרוסקפטיביים. פעם יכולתי פשוט לכתוב על מזג האויר בלי להיות מודע לעצמי כל כך. גם על מוזיקה.

אחת לשנתיים לערך, מאט סוויט, א.ק.א Boduf Songs, מוציא אלבום שנע בין קודר לקודר מאוד. ביחס לאלבומים הקודמים אפשר לומר ש- This Alone Above All Else In Spite Of Everything נשמע כמעט אופטימי. לא לגמרי החומר שמומלץ לאנשים שנפרדו מיקיריהם אך עם זאת, הסתיו, לכשיגיע למחוזכם, אם יגיע למחוזכם, ירגיש נכון הרבה יותר איתו באוזניים.

Boduf Songs – Decapitation Blues
Boduf Songs – They Get On Slowly

אם התגברתם על הדחף לחתוך את הורידים, תוכלו להמשיך הלאה ל-Musee Mecanique. שנתיים נדרשו להם לחצות את האוקיינוס מאמריקה לאנגליה ואת אלבום הבכורה שלהם זכיתי לשמוע רק לאחרונה. נעים, נוגה ורך הוא עושה בדיוק מה שאלבום סתיו אמור לעשות ומכין אותי לחורף - גורם לי לקונן בתוך עצמי ולרפד את דפנות ליבי בפוך אווזים.

Musee Mecanique – Like Home
Musee Mecanique – Two Friends Like Us

Ora Cogan עשויה להראות כבת דודתה היהודיה הקנדית של אוליב אויל, האוחזת בגיטרת נפח גדולה למידותיה, אך אם תטו אוזניכם לאלבום האחרון שלה The Quarry, תגלו שצליל הגיטרה הזה הוא בן הלוויה המושלם לקול הצלול והמרוחק של השירה שלה. השילוב של שני אלה עוטף אותי תחושת ריחוק-ריחוף, מעין שירים שעוברים לידי במכוון כי אם היו קרובים יותר היו כואבים מדי.

Ora Cogan – In the Dark
Ora Cogan - Lilly

לא עבר חודש מאז כתבתי על Smoke Fairies, עברו חודשיים, והנה הגיע Through Low Lights and Trees, האלבום החדש והמיוחל. עוד לא שבעתי מאלבום ההופעות וכבר אני זוכה אחד נוסף. קשה לעכל כל כך הרבה מהטוב הזה. שוב נשים קטנות עם גיטרות גדולות והרמוניות מלאכיות. כאלה שמראות שמה שהיה יפה פעם יכול להיות גם יפה היום, בלי נוסטלגיה ובלי הומאג'ים.

Smoke Fairies – Strange Moon Rising
Smoke Fairies – Devil in My Mind

מריח כמו רוח נעורים

י-ר-ד-ן כ-ו-כ-ב-י. עוד לפני שהכוס סיימה להתעכב על כל האותיות, שערותיי סמרו ופניי איבדו את צבען לחלוטין. אני לא חושב שאף אחד שם שם לב לזה בחדר ההוא שהיה מואר באור נרות חלש. זאת הייתה הפעם השניה שנתקלתי בשם הזה בתקופה קצרה.
זה קרה כשהייתי בן 16 בערך. אני לא מצליח להזכר מי בא עם הרעיון אבל לא היה צריך הרבה בשביל לשכנע חבורה קטנה של אנשים להצטרף. פעם בשבוע, לפעמים פעמיים, היינו יושבים באחד מהחדרים בשבט בצופים (כל פעם חדר אחר, החוקים בנושא היה מאוד ברורים) ועושים סיאנס. כמובן שלא ממש היה לנו מושג איך עושים את זה אבל דודה אחת שהייתה מדיום הספיקה בשביל אחד מאיתנו כדי לחקות אותה כמיטב יכולתו. בפעמים הראשונות זה לא לגמרי עבד ואף אחד מאיתנו לא בטח באחרים, גם כשהכוס נעה באיטיות רבה מתחת לאצבעות שלנו. אבל אחרי כמה מפגשים שכאלה, החוויות שעברנו הפכו להיות מרתקות, מהפנטות ומטרידות. מטרידות מאוד אפילו, עד שאחדים מהקבוצה פרשו מבוהלים ולא מסוגלים להכיל את מה שחוו.

באחת מהפעמים, כשהזמנו רוח כלשהי לתקשר איתנו, הכוס החלה לעבור באגרסיביות מאות לאות על לוח הויג'ה כשהאצבעות של שלושת האנשים שעליה נגררות אחריה. המבטים בינינו הפכו מבועתים כשהבנו שאף לא אחד מאיתנו מהתל בשאר. כשמה שקרה בחדר הרגיש אמיתי כל כך, הפכנו אנו - אוסף של אנשים רציונלים, ציניים וסקפטים – לרציניים ומלאי סקרנות ועניין אין סופי. וככה זה המשיך, התחלנו לתקשר עם רוחות של קרובי משפחה שנפטרו וקיבלנו תשובות שהיו ידועות רק לאותו בעל קרבת הדם שישב איתנו בחדר אך לא השתתף בסיאנס. חלק מהתשובות והסיפורים התגלו רק מאוחר יותר כאמיתיים כשאחד מאיתנו היה שואל בביתו לפשר של שם מסויים שעלה בסיאנס, זה התגלה ככינוי חיבה שאב סבו נהג לכנות את אביו שנשאר פעור פה לנוכח השאלה של בנו. זה הפך לשגרה ממכרת שחיכינו לה בקוצר רוח, כל פעם בהרכב אחר, מנסים לתקשר עם רוחות אחרות ולשאול אותן שאלות ענייניות, משמעותיות ולפעמים גם אקראיות ואויליות.
אני לא זוכר מה גרם לי לשאול את השאלה הזאת ומי היה בצד השני שענה עליה בפעם הראשונה אבל שאלתי אותה בכל אופן – "האם תהיה לי אהבת אמת?". הכוס נעה באיטיות ונעצרה על המילה "כן". "מה שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע באיטיות ואייתה בפעם הראשונה את השם – ירדן כוכבי. מעודי לא פגשתי אף אחת בשם הזה. מרגש. זה הרגיש נכון, היא חייבת להיות אמיתית. יכולתי כבר להרגיש איך נראית אהבת האמת שלי, איך יראה החיוך שלה, המבט שלה בעיניים. כמעט והצלחתי להריח אותה בקצה אפי. כשסתיים הסיאנס נשארתי תקוע בעולם הפנטזיה אך בלי קצה חוט לזהותה של אהבת האמת שלי. ימים אחדים עוד הייתי מלא התלהבות לגבי הרמז שניתן לי אך אחרי זמן מה ההתלהבות שכחה והסקפטיות תפסה את מקומה.

כמה שבועות מאוחר יותר, כשהשם הזה חזר ועלה בראשי, הרציונליסט האמפירי שבי אמר, הרי זה לא באמת יכול להיות נכון. איך יכול להיות שמישהו ידע כזה דבר בעולם הזה או מעבר לו (מה גם שעדיין לא הייתי משוכנע שמקום כזה בכלל קיים)? החלטתי לנסות שוב. באחד מהמפגשים הבאים, שאלתי את הרוח שהייתה איתנו את אותה השאלה "האם תהיה לי אהבת אמת?". התשובה לא איחרה לבוא. "כן". הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה. "האם תהיה מוכן לומר לי את שמה?" שאלתי. הכוס התחילה לנוע תחת אצבעותינו. 'י'. הדופק שלי מתגבר. 'ר'. ומתגבר. 'ד'. אני מושך את האצבע שלי בעדינות מהכוס ומתבונן בה ממשיכה לאיית את השם המוכר בפעם השניה. האנשים שאיתי מביטים בי בתמיהה וממשיכים בשלהם. הלב שלי כמעט התפוצץ בחזה והראש שלי היה סחרחר אך הצלחתי להתעשת ולשאול: "איפה היא גרה?". ח-ו-ל-ו-ן, אייתה הכוס. ההתלהבות שלי דעכה ברגע. אלה החברים שלי שהחליטו למתוח אותי אחרי הפעם הראשונה. זעפתי לעברם והפטרתי לעברם "מצחיק מאוד, תודה רבה". אף אחד מהם לא הבין למה אני מתכוון. כשהאשמתי אותם שהם מותחים אותי כי זכרו כמה הייתי נלהב אחרי הפעם הראשונה, הסתכלו עלי כולם ואמרו לי "שוחי, אף לא אחד מאיתנו השתתף בפעם שאתה מדבר עליה, אפילו לא היינו נוכחים בחדר". הם צדקו. הייתי על סף דמעות. התרגשות, בלבול, בעתה. זה היה יותר ממה שיכולתי להכיל.

למחרת היום, כשחזרתי מבית הספר, התחיל החיפוש. פתחתי את ספר הטלפונים (האינטרנט עוד לא היה קיים אז) של חולון, התקשרתי אל כל אחת ממשפחות 'כוכבי' בעיר, ובקול היציב ביותר שהצלחתי לחלץ מגרוני שאלתי: "שלום, אפשר לדבר עם ירדן?". אבל ירדן לא הייתה. היא גם לא התגלתה כתינוקת בת שנתיים ואפילו לא כנער. ניסיתי למצוא הסבר הגיוני – היא עוד לא נולדה, הוריה עוד לא עברו לחולון או שאינם רשומים בספר הטלפונים. אולי השם הוא אנגרמה. אולי בעצם... ניסיתי למצוא כל הסבר שישאיר אותי עם שביב של תקווה שאזכה לפגוש אותה. המחשבה שהיא קיימת אך לעולם לא נתאחד הייתה מייאשת.

וכאן מגיע הסיפור לקיצו. החיים נמשכו וירדן לא הופיעה. מדי פעם עוד טרחתי לחפש אחריה שוב כששמה עלה בזכרוני באופן אקראי. אני מניח שעכשיו הייתי אמור לסיים בשיר נוגה מלא ערגה לאהבה לא ממומשת שמעולם לא התגשמה אבל מי שהעלה את שמה באוב לאחרונה היו דווקא Fang Island שהצליחו ללכוד במוזיקה שלהם תמצית מזוקקת של תחושת חופש, פרץ אנרגיה בלתי נשלט ואת הדבר היחיד הזה והבלתי ניתן להגדרה במילים מרוח הנעורים שאני יכול להתייחס אליו מבלי להיות ציני לחלוטין. אין ספק, אם היינו נפגשים אלה היו השירים שממלאים את ליבי הגועש.

Fang Island – Daisy
Fang Island – Life Coach

ואוו, משוגע, הפתעת אותי

כבר אמרתי כמה אני אוהב את חוזה גונזלס? חייב להודות שלא ראיתי את הקינקי הזה בא מכיוונו.