האריה, המכשפה וארון הבגדים

רק כשעברתי לדירה הנוכחית שלי קוננה בי התחושה שלא מדובר במקריות אלא חייב להיות מעורב פה כח חזק הרבה יותר; מאז שחר נעוריי ארון הבגדים שלי היה קטן מלהכיל את כל מלבושיי. אם בעיני רוחכם עולה הגרדרובה של פאריס הילטון מנסה להדחס אל תוך שידה קטנטנה, טעות בידכם. אני אדם צנוע עם מעט בגדים שבאופן קבע תורם את הבגדים הישנים לצדקה בכל פעם שקונה חדשים. אז איך אפשר להסביר שגם כשאני קונה ארון חדש, גדול יותר מקודמו עדיין אין מקום למעט מחלצותיי? תעלומה אפופת מסתורין.
בשיחתי האחרונה עם אימי היקרה הזכרתי כבדרך אגב את עניין הארון. דממה עלתה מהצד השני של קו הטלפון.

"אמא? הכל בסדר?"
"כן, פשוט חשבתי שעם עד היום הנושא לא עלה הוא כבר לא יעלה."
"על מה את מדברת?"
"אולי כדאי שתשב."
"אנחנו עדין מדברים על הארון, כן?"
"כן. שמע, לא רציתי לספר לך את זה אבל כשהיית קטן מאוד הייתה לנו שכנה נוראית..."
"יותר נוראית מהכלבה שגרה מעלינו וגררה רהיטים כל שבת בבוקר?"
"קשה להשוות אבל משהו בשכנה שאני מדברת עליה, היה הרבה יותר מטריד. היא הייתה זקנה, אך חסרת גיל, אף לא אחד מהשכנים ידע מאיזה מוצא היא ואם הייתה לא משפחה היא לא הייתה בנמצא."
"אמא, זה היא נשמעת כמו חצי מהשכונה שלנו והחצי הטוב אם יותר לי לציין."
"לא, אתה לא מבין. היא הייתה מרושעת, משהו בנוכחות שלה היה מאיים. בכל מקרה, יום אחד שכשיחקת בחצר, הצלחת באופן שלא ברור לאף אחד עד היום לשבור פסל אבן מפחיד של אריה שעמד תמיד על גרם המדרגות שלה. כמו תמיד, ניסית גם הפעם לצאת מהסיטואציה בלחייך לכל מי שעומד סביבך. זה לא עבד על השכנה. היא הייתה נסערת והחיוכים שלך לא ריצו אותה. ואז, העיניים שלה, שתמיד נראו מלאות רוע, רשפו בצבע צהוב, השיער שלה הזדקר, היא מלמלה כמה מילים בשפה שמעודי לא שמעתי והניפה את ידה לעברך כאילו זורקת חפץ בלתי נראה לכוונך. אבל משהו השתבש. הברק שנשלח לעברך ניתז מהמצח שלך, פגע בה והיא נעלמה. על המצח שלך נותרה רק צלקת בצורה של קולב."
"אמא, את בטוחה שאת לא מבלבלת בין הילדות שלי להארי פוטר?"
"אריה פוטר? זה הפרסי שהיה איתך ביסודי לא? מה עם אבא שלו באמת? לא היה לו סרטן? מסכן..."
"אמא, שניה רגע, תתרכזי בסיפור."
"איזה סיפור?"
"נו, האריה... המכשפה... נו, ארון הבגדים..."
"אוי, איך שאתה אהבת את הסיפורים של נארניה! זוכר שהייתי מקריאה לך את זה לפני השינה?"
"אמא!!! מה עם הכישוף שהטילה עלי השכנה הכלבה?"
"מי? זאת שגררה את הרהיטים? נבלה. כל שבת בבוקר, לא משנה כמה ביקשנו."
"לא חשוב, אמא. אני אשלים את הסיפור לבד."
"קר אצלכם עכשיו, לא? להכין לך משהו לאכול?"
"לילה טוב, אמא."

וכך גיליתי שמוטלת עלי קללה. בשיחת טלפון. רק הידיעה עצמה מילאה אותי בדחף עצום לרוץ לאיקאה ולקנות כל ארון אפשרי רק בשביל לבדוק עם הכישוף באמת קיים. איזה יאוש.
למען האמת, יש אחד ששמעתי עליו, שניצח מכשפה. אפילו יש להקה על שמו. Esben and the Witch היא אחת מהלהקות הנדירות האלה שצצות משום מקום וגורמות לך להרגיש כאילו הם היו פה תמיד, הרי לא יכול להיות באמת שהם להקה חדשה, נכון? קצת כמו כישוף. אסבן והמכשפה נופלים בקלות לקטגוריה הרחבה של להקות ארטיסטיות שברייטון היא הבית הטבעי שלהם בממלכה. כשהמוזיקה שלהם מתנגנת הלילה יורד, הטמפרטורה צונחת לאפס, והזאבים מייללים ביער הקרוב לביתכם. כל צליל מלא בדרמה ורווי כשפים. אם Bat for Lashes היא המכשפה הטובה, Esben and the Witch הם המכשפה הדכאונית, רגע לפני שהיא בוחרת באופל. אני קצת מפחד מהם, במובן החיובי של המילה. כמו ילד שבוחן את האומץ שלו, למרות שבמקרה הזה כל מה שנדרש הוא ללחוץ על כפתור והם נעלמים. אבל למה שארצה לגרום לדבר הנפלא הזה להעלם?

Esben and the Witch – Marching Song
Esben and the Witch – About This Peninsula