אלוף העולם

אני לא יודע איפה אני הייתי שזה קרה, אבל ביולי האחרון נשבר שיא גינס לנגינה רצופה בפסנתר: 27 שעות, 3 דקות ו-44 שניות. בימים כסדרם, שיאים שכאלה מעניינים אותי כמו תוצאות הצ'מפיונס ליג אבל כשאחד האנשים שאת ישבנם אני הכי מעריץ בעולם, צ'ילי גונזלס, הוא זה שאחראי לשיא החדש אני חייב לעצור ולהבין מה קורה פה.
הביוגרפיה של האיש הזה היא מהמופלאות והמצחיקות ואחת שאתם באמת חייבים לקרוא. אם לתמצת לאלה מכם שלא מכירים אותו, גונזלס הוא גאון מחונן שמתהלך על פני כדור הארץ ומתוך שעמום מנסה לגרום לכולם, מרמי המעלה ועד פשוטי העם להעריץ ולשנוא אותו במידה שווה. הוא ראפר, מפיק-על ופסנתרן מבריק בעת ובעונה אחת. הוא בז להמונים ושואב מהם את הכח שלו. פאשיסט מוזיקלי אמיתי. הוא גם אחד האנשים הכי מצחיקים שיצא לי לשמוע בחיי. שילוב מופלא של וודי אלן וג'רי סיינפלד. וכמובן, גם הוא יהודון.
ההופעה הראשונה שלו שראיתי מתברגת לחמישייה הפותחת של הופעות בכל הזמנים. ההופעה השניה הייתה במסגרת Piano Talk Show, בו הוא מתארח פעם בשבוע במועדון במשך חודש וכל פעם עם אורחים אחרים (ביניהם ג'ארויס קוקר לדוגמא). כשיצאתי ממנה עם עם דמעות של צחוק בעיניים כעסתי על עצמי שלא ראיתי את שאר ההופעות בסדרה. לכתוב על ההופעה הזאת היה קצת קשה כי אין מילה ורגע אחד שאפשר להשמיט ממה שקרה על הבמה ומחוצה לה (כולל אופרה לא גמורה בארבעה חלקים על החיים של גונזלס שנפתחת בתוך רחם אימו, ממשיכה בסבא שלו שמת בהתקף לב כששומע את נכדו הגאון מבצע את ווגנר בעיבוד ג'אז וכו'). אם למישהו מכם זה רלוונטי, החודש הוא מופיע עם הסדרה הזאת בניו יורק ומארח את סיה בין היתר. ככה נראה הפרומו לסדרה הקודמת:

אבל בוא נחזור שניה לגינס. כשגונזלס בוחר לעשות משהו כזה, הוא עושה אותו גונזו סטייל – ברגע אחד הוא מחליט לנגן עם כיסוי עיניים (שטיק ישן שלו), ברגע אחר הוא בוחר לקבל גילוח מקצועי בתער בעודו מנגן. אבל מה שיצא לנו מהאירוע המכונן הזה, מעבר לשבירת השיא הם ארבעה אלבומים, כולם הקלטות חיות מתוך המרתון המוטרף הזה. לצערי, עדין לא השגתי את האלבום ולכן לא אוכל לחלוק אבל תרשו לי לספר שאחד מהם כולו קאברים צ'יזיים שלו ללהיטי אייטיז (הו מאמא!).
ואם לא די בזה, גונזו החליט לעטות על עצמו רק עוד זהות אחת ודי – The Superproducer, האיש שציל את תעשיית המוזיקה הגוססת. בכל אחד מהסרטונים הוא נפגש עם אמן צרפתי אחר ומפיק לו שיר, גונזו-סטייל. המשחק מבויים כמובן ומוזיקלית אין מחורבן מהמפגשים הללו, אבל גונזו קורע אותי מצחוק.