מדבשה ומעקצה – חלק ב

כמו בכל דבר בעולם בכלל ובישראל בפרט אין טוב בלי רע, אין קל בלי קשה ואין ג'חנון בלי ביצה. בבוקר שאחרי ההופעה של Planningtorock קיבלתי את איזון הקארמה המהיר ביותר שאני זוכר. הנפלא בסיפור הזה הוא שבחרתי בו בעצמי – הקרנת טרום טרום בכורה מיוחדת של הסרט "בופור".
"בופור" הוא סרטו של יוסף סידר המבוסס על "אם יש גן עדן", ספרו של רון לשם. את הספר עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא, אני חייב להתנצל, אבל יש לי סיבה טובה. אחד מהסיפורים המובאים בספר מבוסס על סיפורו של נועם ברנע, חברי האהוב, שנהרג לפני 8 שנים בלבנון. ההקרנה המיוחדת הייתה לקהל מצומצם של משפחה וחברים של נועם ברנע ושל צחי איטח, שנהרג גם הוא בלבנון וסיפור נפילתו מובא גם הוא בסרט.
אני לא חושב שבכלל ניתן לתאר את התחושה שהייתה לפני ההקרנה. מי בכלל רוצה לראות שחזור ויזואלי של קרוב שמת בלחימה? אם להיות כנה, התכוונתי להגיע לסרט, לחרוק שיניים, לנשוך שפה, להתפתל בכסא ולעזוב את המקום כמה שיותר מהר. סרט ישראלי על צבא? תעשו לי טובה, ראיתי כבר מספיק מהחרא הזה ולא סבלתי אף שניה. אני די מתעב את הז'אנר.
עברו כבר כמה ימים מאז שראיתי את הסרט והוא לא מרפה ממני. מעבר לחיבור האישי (שבעיני הוא לא טריוויאלי בכלל, באותה מידה יכולתי להרגיש ניכור עז או כעס) מדובר באחד הסרטים הישראלים הטובים והחשובים ביותר שראיתי מעודי. רמת ההפקה, הצילום, הבימוי והמשחק מעולות וזה מבלי להוסיף את הדיסקליימר "בשביל סרט ישראלי". הסרט קשה ומדכא מאוד, אבל הגדולה האמיתית היא בעובדה שהוא לא עושה את זה בעזרת מלודרמטיות רגשנית וסחטנית שכל כך מאפיינת סרטים בז'אנר אלא על ידי אותנטיות טוטאלית. הבחירה להביא את הסיפור מנקודת מבט היפר-ריאליסטית/סוריאליסטית מתבררת כאפקטיבית בצורה בלתי רגילה והאוירה שנוצרת שואבת אותך עמוק עמוק לתוך המציאות המסויטת. אם יש סרט אחד שעלה לי בראש כמקור להשוואה הוא The Thin Red Line של Terrence Malick. אני לא בטוח אם זה אומר משהו למישהו, אבל בעיני מדובר בסרט האנטי מלחמתי הטוב שנעשה ובכלל אחד הסרטים הכי טובים שזכיתי לראות.
נראה שכבר כתבתי מספיק. אולי כדאי שאני אשאיר את ביקורות הקולנוע למקצוענים, לכתוב על מוזיקה אני בקושי יודע; באוגוסט יאיר רווה התנבא ואמר שבופור יהיה הסרט שיזכה בפרס אופיר ב-2007 ויהיה נציג ישראל לאוסקר ב-2008. וזה מבלי לראות את הסרט. יפה יאיר. מעניין מה יהיה לך לומר על הסרט.
באופן אישי, אני לא יודע לגבי האוסקרים אבל אין ספק שבופור הוא סרט חשוב ברמה היסטורית ותרבותית וראוי שילמדו אותו עוד שנים מהיום.
אחרי הסרט הייתי המום ונסער מדי ולא הספקתי לדבר עם יוסף סידר או רון לשם. אני לא בטוח שידעתי מה אני רוצה להגיד, אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור – פשוט תודה.
באתר של הסרט אפשר לראות שני טריילרים (הראשון מוצלח, השני מחמיץ משהו מהותי) ולשמוע קצת מהמוזיקה המצמררת שהלחין ישי אדר לפסקול.

מדבשה ומעקצה – חלק א

רצה הגורל ומצאתי את עצמי שוב בישראל בשבוע האחרון (מנטל נוט: בביקור השלישי תוך חודשיים לאף אחד כבר לא ממש אכפת ממך). בהיותי אדם אופטימי (להוציא דכאונות, פרצי זעם ומחשבות אובדניות לפרקים) שמחתי בחלקי ומיד רכשתי לעצמי ולכמה קרובים ורחוקים כרטיסים ל-Planningtorock בלבונטין, אותה הופעה שהייתי אמור להפסיד.
ובכן, היה זה קונבנשן יקירי מונוקרייב לדורותיהם: הגברת פוסטראומטיק, אומן הגרפס-בוקס יואבי (ודנההההה גם), בועז פדידה וזוגתו ג' ואפילו עטר עשתה את המסע המפרך, תוך כדי חירוף נפשה, מכרמיאל לתל אביב וחזרה. ההפתעה הגדולה באמת היתה שחוץ מהם הלבונטין היה מלא עד אפס מקום.
מנקודת המבט שלי הייתה הופעה מושלמת; מה אפשר לבקש יותר מלהיות רווי בירה (גולדסטאר, רועי! גולדסטאר!), מוקף בחברים שוחרי מוזיקה, לעמוד מטר מבמה קטנטנה שעליה עומדת ג'נין ולראות אותה נותנת את ה-PTR show? אישה אחת עם לפטופ, שני כובעים וכמה וידאו קליפים מעשה ידה להתפאר שמוקרנים על הקיר מאחוריה. איזה אנרגיות יש לאישה הזאת, גוד דאמיט. משהו בוויבס שלה מאיים להתפוצץ אבל אף פעם לא מקיים. עם השירה של ג'נין והנוכחות המרתקת שלה למי אכפת שהמוזיקה מפלייבק? בעיני, היא הרבה יותר מזמרת. היא אומנית טוטאלית שמזכה את הצופה בצלילה חטופה אל תוך הקרביים שלה. לא דבר קל לעשות.
ההופעה הייתה קצרה, אבל סמיכה כמו דייסת סולת עם קינמון (ארוחת הבוקר האהובה עלי עד גיל 7); שיר רודף שיר רודף שיר ותוך שעה כולל הדרן ג'נין מסיימת את כל האלבום פלוס שיר חדש. כשהיא חוזרת להדרן היא עולה עם בקבוק שמפניה, מחלקת כוסות לשורה הראשונה וזוכה לשיר יומולדת אוהד מהקהל. כמה שהיא נראית צנועה, כמעט ביישנית, כשהיא לא עושה את הקטע שלה.
מכל הערב הזה, הדבר היחיד שהיה מאכזב משהו היה הקהל – טוב שבאתם בהמוניכם, באמת, אבל איפה הטמפרמנט הלבנטיני? מה עם קצת לרקוד, לזוז, משהו? אני לא מצפה שתתפתלו לכל הכוונים בוולגריות חסרת חן כמוני, אבל לפחות תנו לי את הנחת של לחזור ללונדון ולהיות מסוגל לצחוק על הצנוניות האנגלית, אני לא יודע מה אני אעשה בלי זה. אני רוצה להאמין שזה היה רק בגלל שאנשים עוד לא הכירו מספיק ממנה. אנא מכם, תקנו את העוול וקנו את האלבום שלה, היא הולכת להיות גדולה, אני מרגיש את זה בשערות שפמי.
ולסיכום, אם לא הייתם שם, פחחחח עליכם (רעננתי את סלנג היורדים שלי). הנה קצת ממה שהפסדתם, באדיבות עטר שבחרה לראות את ההופעה דרך העדשה (ויש גם תמונות):

תתכננו לירוק

אם הייתי כותב סיכום שנה, אחד האלבומים שהיו מופיעים בו היה Have it all של Planningtorock. כשראיתי אותה אז, מחממת את The Knife, הבנתי שיש פה עסק עם קוקיה רצינית, אבל הייתה לי הרגשה שהאקסטרווגנזה הארטיסטית הזאת באה לחפות על מוזיקה בינונית. באופן מופלא, פלנינגטורוק קיימה את ההבטחה הנצחית של אמא שאמרה: "חכה, חכה, מה שאני אעשה לך בבית!"; בחודשיים מאז ההופעה, האלבום שלה זכה להטחן ברמה יומית ולהדביק לא מעט אנשים.
נורא בא לי לנפח לכם את המוח ולספר שזה כנראה האלבום הכי מקורי והכי out there שיצא לי לשמוע בשנה האחרונה, ועל כמה היא לא נשמעת כמו שום דבר אחר, אבל לא בשביל זה התכנסתי כאן. מה שבאמת רציתי להגיד הוא שאלא אם תפרוץ איזו מלחמה חורפית בלתי צפויה, פלנינגוטרוק תנחת בישראל בסוף ינואר לשתי הופעות בתל אביב (לבונטין) וירושלים (המעבדה, אני חושב. ירושלים זרה לי יותר מלונדון). גם אם השבועיים עד להופעה לא יספיקו לכם בשביל להבין מי היא ומה היא רוצה, מאוד כדאי לכם לראות אותה. הגברת הזאת נותנת שואו שיגרום לכל תמהוני העיר, בפרט ההוא מאלנבי שתמיד הולך עם קסדה על הראש ומדבר לעצמו, להרגיש לרגע קט בחברה טובה.



ואם כבר אנחנו מדברים ביזאר, אז הנה המלצה, שבאה מאומן הגרפס-בוקס היחיד בארץ, יקיר הבלוג, שתמיד מוכיח לי מחדש שהשוליים שלי הם המיינסטרים שלו וגורם לי להרגיש זקן ממורמר; Igor Krutogolov’s Karate Band הם הרכב ישראלי של 11 נגנים בניצוחו של איגור קרוטוגלוב (שגם אייר את עטיפת האלבום) שעושים מוזיקה שמבוצעת על טהרת הצעצועים. גיטרה צעצוע, סקסופון צעצוע, קרוקודיל צעצוע וכו'. קצת כמו Psapp רק אוואנגרדי לחלוטין. שילוב מופרע של פסקול למשחק מחשב, הבי מטאל, בדיחה טובה, זעקות קרב והמולה של יומולדת 3 לאחיינית שלי. הנה עוד הופעה שאתם יכולים לראות ואני לא. אני תיכף מתחיל לקנא.

Igor Krutogolov’s Karate Band – Elvis sucker
Igor Krutogolov’s Karate Band – Adidas in your ass