Monday, January 29, 2007

מדבשה ומעקצה – חלק ב

כמו בכל דבר בעולם בכלל ובישראל בפרט אין טוב בלי רע, אין קל בלי קשה ואין ג'חנון בלי ביצה. בבוקר שאחרי ההופעה של Planningtorock קיבלתי את איזון הקארמה המהיר ביותר שאני זוכר. הנפלא בסיפור הזה הוא שבחרתי בו בעצמי – הקרנת טרום טרום בכורה מיוחדת של הסרט "בופור".
"בופור" הוא סרטו של יוסף סידר המבוסס על "אם יש גן עדן", ספרו של רון לשם. את הספר עדיין לא הצלחתי להביא את עצמי לקרוא, אני חייב להתנצל, אבל יש לי סיבה טובה. אחד מהסיפורים המובאים בספר מבוסס על סיפורו של נועם ברנע, חברי האהוב, שנהרג לפני 8 שנים בלבנון. ההקרנה המיוחדת הייתה לקהל מצומצם של משפחה וחברים של נועם ברנע ושל צחי איטח, שנהרג גם הוא בלבנון וסיפור נפילתו מובא גם הוא בסרט.
אני לא חושב שבכלל ניתן לתאר את התחושה שהייתה לפני ההקרנה. מי בכלל רוצה לראות שחזור ויזואלי של קרוב שמת בלחימה? אם להיות כנה, התכוונתי להגיע לסרט, לחרוק שיניים, לנשוך שפה, להתפתל בכסא ולעזוב את המקום כמה שיותר מהר. סרט ישראלי על צבא? תעשו לי טובה, ראיתי כבר מספיק מהחרא הזה ולא סבלתי אף שניה. אני די מתעב את הז'אנר.
עברו כבר כמה ימים מאז שראיתי את הסרט והוא לא מרפה ממני. מעבר לחיבור האישי (שבעיני הוא לא טריוויאלי בכלל, באותה מידה יכולתי להרגיש ניכור עז או כעס) מדובר באחד הסרטים הישראלים הטובים והחשובים ביותר שראיתי מעודי. רמת ההפקה, הצילום, הבימוי והמשחק מעולות וזה מבלי להוסיף את הדיסקליימר "בשביל סרט ישראלי". הסרט קשה ומדכא מאוד, אבל הגדולה האמיתית היא בעובדה שהוא לא עושה את זה בעזרת מלודרמטיות רגשנית וסחטנית שכל כך מאפיינת סרטים בז'אנר אלא על ידי אותנטיות טוטאלית. הבחירה להביא את הסיפור מנקודת מבט היפר-ריאליסטית/סוריאליסטית מתבררת כאפקטיבית בצורה בלתי רגילה והאוירה שנוצרת שואבת אותך עמוק עמוק לתוך המציאות המסויטת. אם יש סרט אחד שעלה לי בראש כמקור להשוואה הוא The Thin Red Line של Terrence Malick. אני לא בטוח אם זה אומר משהו למישהו, אבל בעיני מדובר בסרט האנטי מלחמתי הטוב שנעשה ובכלל אחד הסרטים הכי טובים שזכיתי לראות.
נראה שכבר כתבתי מספיק. אולי כדאי שאני אשאיר את ביקורות הקולנוע למקצוענים, לכתוב על מוזיקה אני בקושי יודע; באוגוסט יאיר רווה התנבא ואמר שבופור יהיה הסרט שיזכה בפרס אופיר ב-2007 ויהיה נציג ישראל לאוסקר ב-2008. וזה מבלי לראות את הסרט. יפה יאיר. מעניין מה יהיה לך לומר על הסרט.
באופן אישי, אני לא יודע לגבי האוסקרים אבל אין ספק שבופור הוא סרט חשוב ברמה היסטורית ותרבותית וראוי שילמדו אותו עוד שנים מהיום.
אחרי הסרט הייתי המום ונסער מדי ולא הספקתי לדבר עם יוסף סידר או רון לשם. אני לא בטוח שידעתי מה אני רוצה להגיד, אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור – פשוט תודה.
באתר של הסרט אפשר לראות שני טריילרים (הראשון מוצלח, השני מחמיץ משהו מהותי) ולשמוע קצת מהמוזיקה המצמררת שהלחין ישי אדר לפסקול.

2 comments:

Unknown said...

מעניין עוד כמה סרטים אנטי מלחמתיים יצטרכו לעשות עד שיפסיקו עם המלחמות.

גם אני הלכתי לראות סרט "עוכר שלווה" בשישי- the living and the dead.
סרט אימה שרובו פורט יותר על אימה פסיכולוגית.
טירה אנגלית הרוסה, אבא נוקשה, אם חולת סרטן ובן מבוגר ופסיכוטי. האבא נוסע כדי לנסות למכור הבית ע"מ שיהיה כסף לטפל באמא. הבן נועל את הבית ומנסה לטפל באמא בעצמו. ברחתי בשלב בו הבנתי שזה לא הולך להשתפר ושהשפיות שלי עצמי בסכנה.
הבמאי ישב בלובי אז הצקתי לו קצת. בין השאר הוא הזכיר מאמר שאמר שאין סרטי אימה בארץ בגלל המציאות הקשה.

השאלה היא איך מגדירים אימה והאם אתה חושב שיכול להיות לה תפקיד תרפויטי, או לפחות קטרטי. אבל הייתי יותר מדי תחת השפעת הסרט כדי לתת תשובה אינטילגנטית
לעומת זאת, את "בילעין חביבתי" שהוקרן בשבת שרדתי יופי. פשוט כי זה לא מוסרי להתעלם מסרט כזה.

Anonymous said...

כבוד !
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3366219,00.html

היום עשו בתוכנית של גיא פינס ספיישל לכבוד הזכייה
של סידר בפסטיבל ברלין..

הדמעות לא איחרו מלבוא.