כל כך רזה

דקות ספורות לפני שעלו הדובונים האפריקאים לשואו (שו! שו! שו!) שלהם, היה על הבמה איזה בחור אחד חמוד לצבוט-לו-בלחי שעשה עבודת חימום שהייתה מזכה אותו במשרה באמישרגז. K’naan (קיי-נאן עם מילעיל, לא כנען) הוא סומלי כחוש וחמוד עם החיוך הכי כובש, כזה שרק עוללים וחיות קטנות מסוגלות לייצר. הוא קורא לעצמו The dusty foot philosopher (שזה גם שם אלבום הבכורה שלו שיצא בשנה שנפטרה לה). קצת גזעני, אבל אני חושב שחל על זה אותו חוק כמו כשכושים קוראים לעצמם "ניגר".
לכושון המתוק הזה יש כריזמה שאומנים היו מוכרים את נשמתם לשפן בשבילה והוא מנצל את כולה כדי לעשות היפ הופ עם שליחות, כזה שמספר על החיים באפריקה, ועל כמה שאנשים יכולים להיות רעים. פה ושם הוא גם משחיל ירידות על ראפרים אחרים ומספר שבמקום ממנו הוא בא, מוגדישו, ילדים הולכים ברחובות עם AK47 ואנשים מקצצים אחד לשני איברים חיוניים עם מצ'טה על בסיס יומי, אז שישקלו שוב את השימוש במילה "הארד-קור".
אני חייב להודות שהיפ הופ זה, איך לומר בעדינות, לא בדיוק הז'אנר האהוב עלי בעולם אלא אם כן יש בו איזה טוויסט או אדג' כמו במקרים של ביסטי בויז, Ojos de Brujo ו- 5Nizza לדוגמא. אצל קיי-נאן ההיפ הופ מחובר יפה למוזיקה אפריקאית ובחלק גדול מהקטעים הטקסטים (נו, הדיבור הזה שבא עם המוזיקה) הפוליטיים-חברתיים שלו יושבים טוב. כל כך טוב, שאני כמעט מרגיש שבזכות זה שהקשבתי להם, עשיתי משהו בשביל לשנות את העולם. מה שיפה באמת הוא שהבחור לא בא בגישה המיליטריסטית-מצ'ואיסטית-שוביניסטית המחורבנת שמרוחה על כל הז'אנר הזה. קיי נאן מלא אהבה ורוך ומאמין שאפשר לשנות את העולם אם רק נאהב אחד את השני יותר (מה שמעלה תהיה רצינית לגבי איך לעזאזל הוא שרד את מוגדישו). אם הוא היה אתיופי (או אפילו תימני), שרי אריסון הייתה חוטפת אותו מזמן לאיזה קמפיין.

K’naan – Hoobale
K’naan – My old home