כסומא בארובה

ההופעה האחרונה ל-2006. אני עוד רגע מזיל דמעה. הגרעון של מונוקרייב הולך ומעמיק, כרס הבירה שלי הולכת ותופחת, והתחזית ל-2007 נראית דלה ורעועה. אז לסיום השנה החלטתי לנהוג כמו המקומיים – לפקוד ארוע הדוניסטי ולעטוף עצמי בתחושת צדקה, שהרי בכל אופן מדובר באומנים שחורים אותנטיים מהיבשת העשוקה. ולא סתם, אלא שניים – אמאדו ומריאם – שהצליחו לפרוץ את הגבולות האירופאים.
אמאדו ומריאם חסרי גיל, כלומר איפשהו בין 60 ל-400, קשה לקבוע בדיוק. הם עולים לבמה לבושים בגירסה האפריקאית של המטריקס עם משקפי שמש תואמים ומלווים בגיטריסט צרפתי, מתופף וקלידן העונים לשם איגור ופרקשיוניסטית אימתנית (איגור?) שנראית כמו הגירסה הנשית של "הטורף". דינמיקה מוזרה יש לזוג המוזר הזה. מריאם עומדת על הבמה, מבליטה כרס קטנה, ופחות או יותר, לא עושה דבר. מפעם לפעם היא משמיעה קריאות ליווי אוויליות: "Sho! Sho! Sho!" מה את מנסה להגיד, מריאם – שו-אה? שו-מר שבת? שו-קולד השחר?. וזה לא מסתיים בזה. מפעם לפעם היא מציגה את עצמה במיקרופון בגאווה "vocals: Mariam Doumbia!". סתם ככה, לא בסוף שיר או בסוף ההופעה. את יודעת, מריאם, זה קצת לא נעים כי את אישה מבוגרת ומאותגרת ויזואלית אבל אני באמת חושב שאת קצת מפגרת. לא הרבה, רק קצת.
העניין הוא שהמצב אצל אמאדו לא הרבה יותר מוצלח. גם לו יש את השטיקים שלו; "Do you feel alright?" כן, אמאדו, אני מרגיש מצויין, תודה ששאלת. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני מבין שאוצר המילים שלך באנגלית מוגבל ושאתה לא כל כך רואה אם הקהל נהנה או לא אבל בחייך, פעמיים בכל שיר? וזה ממשיך, מדי פעם הוא פולט לקהל את משפט המוטיבציה האולטימטיבי "Are you ready? Let’s go!" מה ללכת, אמאדו? לאן ללכת? צעד מיותר ואתה נופל מהבמה חביבי.
למרות הפרקשיוניסטית המדהימה, שעוברת בין מקצבים באותה הקלות שבה אני מחליף מצבי רוח, כמעט ולא היה אלמנט אפריקאי בהופעה. היא הייתה בלוזית יותר מהכל. גירסת פסטיבל הים האדום לזוג המאליים הקשישים הללו. אני חושש שמה שהיה חסר שם הוא אלילי הנערץ מנו צ'או, הרוח החיה שהפכה את האלבום האחרון שלהם למוצלח כל כך. מה שכן, אמדו גיטריסט בלוז עם גרוב ואני לא אומר את זה בגלל שהוא עוור. למרות שיש איזושהי נטייה למוזיקאים עוורים לללכת בדרכי הבלוז. אולי הם מבואסים ממשהו, אני לא יודע.
טוב, האמת שאני קצת מחמיר עם החמדמדים האלו, הם לא היו גרועים בכלל, פשוט אחרי שתי ההופעות האחרונות שראיתי בשבוע החולף הסטנדרטים הרקיעו שחקים. אם נסתכל על חצי הכוס המלאה, סליחה, אני מתנצל, אם נקשיב לחצי הכוס המלאה היו רגעים ממש כיפים; הביצוע ל-Coulibaly, הביא איתו סולו גיטרה גרובי שלבד היה שווה את כל ההופעה. הייתה לי תחושה שאי שם ביוטיוב אני אמצא את אותו ביצוע בדיוק מהופעה אחרת, שהרי אילתורים זה לא לעוורים קשישים, ואיזו הפתעה, אכן מצאתי. זה נראה הרבה יותר טוב מההופעה שאני הייתי בה. אני מניח שזה ההבדל בין קהל ארגנטינאי חם ומוטרף לבין קהל בריטי דלוח ושחון. הנה לכם, מסמך אנושי מסנוור (ואל תפספסו את קריאות ה-Sho! של מריאם, שתהיה בריאה, בתחילת הקטע).