השיבה

אחרי ביקור מולדת החזרה לאי תמיד מלווה בתחושת עכורה– המשפחה, החברים, החתולים שהשארתי מאחור ויותר מהכל המסבחה של עלי קראוון, שמהווים מושא תמידי לגעגועים, שוב רחוקים ממני לתקופה בלתי ידועה. הפעם החלטתי לגשת לבעיה מזוית חדשה ואם עקבתם אחרי הפוסטים בחודשים האחרונים אתם יכולים לנחש לאן זה הולך; הדבר היחיד שיכול למלא את החסר הוא הופעות כמו שרק לונדון יכולה להציע. יום אחרי שחזרתי הייתה זאת Bat for Lashes שהזכירה לי למה, among other things, אני כל כך אוהב להיות פה.
כשכתבתי על Fur and Gold עדיין לא הייתי מכור אליו כמו היום. בכל פעם שאני מנגן אותו מלווה אותי תחושה מצמררת של כניסה ליער מכושף. אני נסחף משיר לשיר ומתמסר לאוירה המשכרת שעוטפת אותי. בכל הזדמנות שאני יודע שיש לי איזו נסיעת רכבת ארוכה, או שעה פנויה לבד בבית מאוחר בלילה, אני לא מצליח להתאפק ומיד מתייחד עם הקול המלטף של נטאשה.
אני חייב להודות שחששתי שמא ההופעה תהרוס לי את הקסם הזה ותהפוך את נטאשה ליצור ארצי, אבל אחרי שכנועים עדינים מצד הגברת פוסטראומטיק ("מה זה אתה לא הולך? תלך, אדיוט! אתה תהנה!") החלטתי ללכת. וכל מה שנותר לי להגיד הוא – תודה.
ההופעה הייתה הדבר הכי טוב שיכולתי לייחל לו; רכבת המציאות נשארה בתחנה ובמקום תאונת קטלנית בינה לבין רכבת הדמיון, קיבלתי ערב מרחף בעולם אחר. אני די משוכנע שנטאשה, כמו גם שלושת החברות המקסימות שלה, הן פיות. אמיתיות. ממש כמו שליב טיילר היא אלפית. הטוטאליות שלהן מקסימה אותי. כשהן עוטות על עצמן גלימות ושוזרות סרטים בשיער אני לרגע לא מרגיש שזה חלק מהשואו באותה מידה שעוד איזה פרחח-זבל-בריט-רוק מבירמינגהם לובש סקיני ג'ינס וטי שירט לבנה ועליה עניבה שחורה. זאת פשוט הדרך שלהן להתחבר ולהתמסר למוזיקה. אני חושב שלהיות ילדותי ומשוחרר בעולם כל כך ציני זה לא פחות ממרגש. אבל הדבר שהדהים אותי יותר מהכל היה הקול של נטאשה. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שזכיתי לשמוע קול שנשמע טוב יותר בהופעה חיה מאשר באלבום, וכל זה בלי שום מאמץ אמיתי. בשביל לחזק את תחושת הבלתי אפשרי, במציאות היא גם יפה עוד יותר מאשר בתמונות. נעים.
ואם לרגע אתם חושבים שנסחפתי לגמרי והכישוף שהיא הטילה עלי בוקע מאצבעותיי אז תהיו נחמדים ותצפו בוידאו הנפלא הזה בו גברת חאן מספרת איך היא יוצאת להקליט את רחשי היער כמו גם מקליטה שירים מתחת לשמיכת פוך ענקית יחד עם כל הלהקה ואני משוכנע שבמקום לעקם את הפרצוף גם אתם תתאהבו בה לחלוטין. ורק למען הסר ספק – היא שלי.