איזה חמווווד

לפעמים השבדים יכולים להיות כאלה חמודים. נגיד, בסופ"ש החולף התנסיתי לראשונה בקרוס-קאנטרי סקי. זה היה די מביך, לא ממש הסתדר לי עם הקרשים באורך מטר שמונים שנדבקו לי לרגליים, במקום לגלוש בעלייה יצא לי רוורס וכשסוף סוף הייתה ירידה לא הצלחתי לעצור ועפתי לתוך ערימת שלג. וחוץ מהויקינגית שלי שהצליחה להחזיק את הצחוק המתגלגל מתחת לצעיף, היו שם גם סבתא שמנמנה עם שתי נכדות בנות 5-6 ובמקום לצחוק עלי הם רק הביטו בי עם חיוך עדין שכולו אומר “dude, that's low...”. רוצים עוד דוגמה? נגיד, שבדיה לקחה מדליית זהב בהוקי, נגד פינלנד. זה בערך כמו שנבחרת ישראל תיקח את המונדיאל בגמר נגד גרמניה או איראן או משהו כזה. זה לא שינאה כמו שזה חוסר פירגון תהומי. ואתם יודעים מה? אף אחד לא השתולל ברחובות, אף אחד לא קפץ למזרקה (וטוב שכך, המים קפואים ומישהו היה שובר את הראש), אנשים פשוט שמחו, חייכו ושתו עוד בירה. וואלה חמודים. והשיא? ידידה ואבא שלה חזרו מהצפון העוד יותר רחוק לסטוקהולם ולקחו אותי טרמפ. 350 ק"מ של נסיעה בסופת שלג, וכשהורידו אותי, עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, הם עוד אומרים לי תודה על זה שהצטרפתי אליהם לנסיעה. סוף סוף מישהו מעריך אותי כראוי.
אבל לא רק השבדים, גם האמריקאים יכולים כשהם רוצים. למשל, המיקסטייפ לוולנטיינ'ס דיי הזה שהכינו ב-Exopolis, חברת עיצוב מקליפורניה. נכון חמודים?

רצח על רחבת הריקודים

אני עדיין מתקשה להאמין שאני כותב פוסט על השוגבייבז אבל נראה לי שהן הרויחו את זה בכבוד. או בחלטורה. לא חשוב. אני עדיין מעדיף למרוח אוקסי על החצ'קונים של אלכס טרנר מאשר למצוא את עצמי על רחבת ריקודים עם עם אחת מבהמות השוגבייבז.

Sugababes – I bet you look good on the dance floor

יש לו סאונד

הוא יכול להגיד שיש לו כשרון. הוא יכול להגיד שיש לו קשרים. מצידי, הוא היה אפילו יכול להגיד שיש לו משקפיים יותר מגניבות משל נפוליאון דינימייט. אבל סאונד? סאונד??? איך אני מת על ההומור האנגלי הזה.
מכל הדברים שיש באלבום של Tom Vek, סאונד הוא בלי שום ספק החוליה החלשה. ממש כמו הבאלאנס והקול של טום בעצמו.
אבל אל תתנו לסאונד, באלאנס או שירה לבלבל אותכם (ככה זה שמקליטים בגראז'). We have sound הוא אלבום דלוקס. ממש כמו ויסקי, אחרי השיר הראשון האחרים יורדים בקלות ועושים חשק לעוד.
כמו כל בסטיונר עם חלילית, גם לו יש עמוד במיי ספייס, אבל הוא גם השקיע וצילם כמה קליפים.

משחק מקדים

מרוב השתפכות על האקט של גברת גולדפראפ, כמעט ושכחתי לכתוב על המשחק המקדים. כשראיתי על הבמה 4 מיקסרים, אורגן וגיטרה הבנתי שהולך להיות פה משהו קינקי. על הבמה עלו Hot Chip, חמישה גברים שנראו כמו צוות מתכנתי ג'אווה באמדוקס, והרביצו את תורתם. כמו קבוצה של חסידים הם זעו ונעו קדימה ואחורה באקסטטיות כשהם רכונים איש איש על הקונסולה שלו, מנגנים את המנגינה שלהם. תוך דקות, הבאסים העיפו לי את הסתימות מהשיניים והראש שלי התחיל להנהן באופן בלתי רצוני כמו כלב על דאשבורד של פורד פוקוס.
עד עכשיו, אני עדיין לא מצליח להחליט כמו הם מי נשמעים. אולי סוג של פישרספונר בגירסה לא מלוטשת? לא יודע. ששמתי את היד שלי על Coming on strong שהם הוציאו לא מזמן, קרה דבר די מוזר. האלבום נשמע כמו גירסה כמעט אקוסטית של ההופעה, מה שהוציא לדעתי את הרבה כיף מהסיפור. ולמרות זאת, האלבום לא לגמרי רע גם בגרסה הזאת.
בשביל להבין על מה אני מדבר, אתם מוזמנים לשמוע אותם מנגנים לייב לראות את הקליפ הפסיכי שלהם לסינגל האחרון שלהם, ועוד קליפ ואם לא נמאס אז אפילו עוד קליפ. יכול להיות שאפשר להכריז על ז'אנר חדש – אלקטרו-חנון?

אליסון, תעשי לי ילד

תסלח לי יקירתי, אבל הלילה, לפחות עד מחר בבוקר, כולי של אישה אחרת.
חזרתי לפני רגעים אחדים מהופעה של גולדפראפ בבריקסטון ואני מאוהב. איזו אישה מדהימה, גודאמיט. הבחורה הזאת איפשהו בשנות השלושים המאוחרות שלה (הגיל שלה כל כך סודי שאפילו גוגל לא יודע) והיא נראית, איך נגיד במילים יפות, הייתי מפרק לה את האגן. פעמיים (ושוב, יקירתי, את חייבת לסלוח). בכל אופן, היא עלתה לבמה, חמושה בפלטפורמות כסופות ובגד מינימליסטי, חושפת רגליים שנגמרות איפשהו באזור הגב הקדמי המפואר שלה, ועם פרמננט טרי בשיער. אם חשבתם שבזה הכל מסתכם, אתם לגמרי לא בכיוון, כאן הכל מתחיל. יחד איתה עולים לבמה קלידנית בבגד טורקיז נוצף ולוק לסבו-שיק, בסיסט שרירי עם גיטרה שקופה, קלידן בסטייל נאו-היפי עם אורגן-גיטרה שכמותו לא נראה מאז מודרן טוקינג ומתופף שנראה כמו פועל במה שממלא מקום זמני. אם זה לא מספיק לכם, תוסיפו גם 4 קוזינות שהיו לבושות לסירוגין בביקיני וראש של זאב ובגד גוף כסוף עם ראש של סוס שעשוי ממראות, תאורה מטורפת וקונפטי כסוף.
בכל מה שקשור לשואו, היה פשוט קרנבל פסיכי של גלאם-פופ. ההופעה עצמה הייתה מצויינת, גולדפראפ שרה מדהים, לפעמים זמרת ולפעמים כלי נגינה בזכות עצמה. מכירים את כל הקטעים שלה שנשמעים כמו סימפולים של הקול שלה? מסתבר שזה באמת הקול שלה. גם יפה וגם קול של סינתי.
הדבר היחיד שמנע מההופעה להיות מושלמת באמת, היה הקהל הבריטי המזויין. הקקות האלה, נראו כאילו הם סתם בפאב השכונתי, צורכים את מנת הבירות היומית שלהם, ורק במקרה גם גולדפראפ מופיעה שם. כנראה שזה מה שקורה שיש כזה שפע של הופעות. חולרות, לא יודעים להעריך את מה שיש להם. אני יכול להשבע שרובם מכירים רק את Supernature וגם משם רק את הסינגלים שטוחנים להם ב-XFM. כשגולדפראפ פתחה את ההופעה עם Utopia הקהל היה אדיש משהו, אבל עם זה עוד הצלחתי להתמודד. איפשהו באמצע ההופעה, שהייתה אוסף מעולה של שירים מכל האלבומים, היא התחילה לשיר את אחד מהשירים השקטים היותר יפים מ .Felt Mountain הקהל הבריטי מצידו שם את הנימוס בצד, ועשה רעש מהסוג הנפוץ במגרשי כדורגל. אליסון המושלמת שלי לא התבלבלה, הפסיקה את השיר באמצע ואמרה:
“Sorry, I can’t sing like that. I guess slow songs are a big no no…” ועברה לשיר הבא. משהו אומר לי שזה לא היה קטע מתוכנן. מבט חטוף בישבן שלה השכיח את כאב הבטן הרגעי שהרגשתי בשבילה. אליסון לא נהנתה מההופעה, אני די בטוח. ועם זאת, אין מה לבוא אליה בטענות – היא את שלה נתנה. עכשיו רק נשאר שהיא תתן גם לי קצת. ועכשיו רק נשאר לתת לכם טעימה ממה שמלכת אנגליה יכולה לעשות בהופעה, אם היא רק רוצה.

Goldfrapp - Let's get physical: Olivia Newton John cover

וגם להייפ משין יש תמיד דברים נחמדים להציע.

דאם דאם דאם

חלאס עם סיפורי חורף, זיינתי בשכל מספיק. יש אחת, אמיליאנה טוריני, ויש לה את הקול הכי מתוק מאז שוואנסה פאראדי חגגה בת-מצווה. לשיר שפותח את האלבום הנורא נעים שלה קוראים Nothing brings me down - או במילים אחרות: מה 'כפת לי! – והוא אפילו עוד יותר נעים.
ועוד דבר אחד: באחד הטרקים היא שרה "דאם דאם דאם דאם דאם, וּוהוּהוּ" שזה רצף מילים/צלילים אהוב עלי במיוחד.

II סיפור של חורף

למי שעוקב, בחורף הסקנדינבי יש כמה דברים יפים. ברוכים הבאים לצד האפל.
אני בדרך הביתה מהעבודה. שבוע אחרי הפוסט הקודם. יורד שלג. כבר אמרתי שאני אוהב שלג של פתיתים גדולים? אז כבר שלושה ימים שלא מפסיק לרדת שלג אבקתי ומעצבן. אני לא מבין הרבה בזרמי אוויר, רוחות וכדומה, אבל נראה לי לא הגיוני שלאן שאני לא פונה הרוח תעיף לי שלג קטן ישר לעין. לא יכול להיות אני משפיע עד כדי כך על מערכת האקלים. ובכל זאת זה בדיוק מה שקורה. אני מסתכל למעלה ונכנס לי הרבה יותר שלג לעיניים. Mental note – don’t look up.
וזה עדיין לא החלק הגרוע. גם לא זה שבגלל שלא נורא קר אז השלג הופך לבוץ אפור ורטוב. השבדית קוראת לזה "ערימת מים מלוכלכים". רק כדי שיהיה ברור, מלוכלכים כמו מים ששטפו איתם מנוע של לאדה 75'.
חדי האבחנה שביניכם שמו לב שאמרתי שלא כל כך קר. כולה 2-. לא כל כך קר. אני אמרתי את זה, אני שרגיל ללכת לים בנובמבר, לא איזה ילדה ויקינגית ששותה אנטי-פְריז לארוחת בוקר מגיל שלוש. זה בגלל שבני אדם הם יצורים שרואים את העולם באופן יחסי, ובאופן יחסי ל-13- אני עומד על כך ש-2- זה לא כל כך קר.
בכלל, נראה לי שכל עניין הקנה מידה נדפק לי לגמרי. אני מוצא את עצמי חושב שחבל לא לצאת החוצה כשיש יום יפה. יום יפה זה מה שקורה פעם בשבועיים-שלושה כשאין עננים והשמש זורחת וזה בדרך כלל מלווה בנפילה חופשית של הטמפרטורות לכיוון הדו-סיפרתי האידיוטי. ואני שוקל ברצינות לצאת להסתובב בחוץ במזג האוויר המגוחך הזה.
מה שבאמת הורס לי את היום זה הקרח. בלילה יורד שלג. בבוקר אנשים הולכים ברחוב ומהדקים את השלג טוב טוב עד שזה כבר לא ממש שלג, אלא יותר כמו ברד דחוס. ואז בלילה הבא יורד עוד שלג. אחרי שלושה ימים כאלה כל המדרכות מכוסות שכבה לא אחידה של 6-3 ס"מ קרח חלקלק ומעצבן. באמצע דצמבר אני נפרד לשלום מהמדרכה, ניפגש במרץ. בשביל לצלוח רחוב צריך נעלי טרקים, הרבה ערנות ולא מעט מוטיבציה.
עכשיו, אם להודות על האמת אין לי ממש שום שיר שקשור לכל הסיפור הזה, אבל השיר שבא עם פוסט החורף הקודם לקוח מהפסקול המגניב בעליל של Jarhead וכך גם אלה שפה למטה. יש שם אסופה של כמה שירים לא חדשים בכלל אבל כששומעים אותם עכשיו פשוט אי אפשר להתכחש למגניבותם הבלתי מעורערת. לצד Don’t worry, be happy האלמותי וטום ווייטס (שכבר קיבל ממני את הכבוד הראוי לו) יש שם גם את T-Rex ו-Public Enemy, אבל אלה שבאמת הכי מגניבים הם Naughty by nature וקנייה ווסט שהשיר שלו מלווה גם את הטריילר. לשמוע רק בווליום גבוה מאוד.

Naughty by nature – OPP

Kanye West – Jesus walks

A short one

If you go here and check the best short-subject film, you'll find a little gem: A beautiful video for "Drive" by Citizens Here and Abroad. Never heard of them, but I'm surely intending do investigate...

חננהלנד

יש דברים שמצריכים בגרות מסויימת בשביל שתהיה מסוגל להוציא אותם החוצה; להודות שלא הייתי מגרש את בראד פיט מהמיטה שלי, ללבוש חולצה ורודה, להזמין שוקו במקום קפה וכו'. הסירו דאגה מלבכם, אין לי שום כוונה לנבור במטרוסקסואליות שלי אלה לצאת בהצהרה חדשה-ישנה: אני אוהב בדיחות חנונים. באמת.
מה שגרם לי לצאת מהארון במקרה הזה היא The IT Crowd, סדרה חדשה שעלתה ביום שישי האחרון בפריים טיים של Channel 4, על צוות IT של שני אובר-חננות והמנהלת החדשה שלהם, עם פטיש לנעליים וידע רחב במחשבים (לקרוא אי-מייל, לשלוח אי-מייל, למחוק אי-מייל, עכבר, עכברים, קליק, דבל-קליק...). שלושתם עובדים בחברה גדולה ויוקרתית כאשר עבורם הכל מסתכם בלשבת בקומת המרתף ולשנוא את כל העולם משם.
ההפקה היא מאוד לואו-טקית, מלאת הומור בריטי פסיכי, סלפסטיק וכאמור, הומור חנונים משובח. זה נשמע פושר, אבל אם לשפוט משני הפרקים הראשונים ששודרו, יצא להם משהו בסט. הומר סימפסון היה אומר: "its funny because its true". אני אומר שגם אני וגם החצי היפה שלי, שעדיין מתקשה להתמודד עם העובדה שהיא חיה עם סמי-חננה שכמותי, השארנו שלולית על הספה בסלון.
טורנטים של שני הפרקים הראשונים מסתובבים חופשי, ולמרות שהקטע הזה ממש לא מייצג הוא הכי הרבה שהצלחתי להציג. בשביל להמשיך את המסורת שהתחלתי עם הפרסומות של אורנג', הנה הפרסומת שעשתה את הסדרה אפילו יותר מצחיקה.

סיפור של חורף

גם בעיצומו של חורף סקנדינבי שני שלג הוא עדיין בבחינת דבר קסום. אני בדרך הביתה מהעבודה. יום שישי, 17:50. יורד שלג. הרבה שלג. אנשים פה אומרים שיש שלג יבש ויש שלג רטוב. אני מחלק שלג לגדול ואיטי או קטן ומהיר. אני מעדיף את הגדול. שלג קטן ומהיר משום מה תמיד מגיע עם רוח והרוח משום מה תמיד מעיפה את השלג לפרצוף, ולא משנה לאיזה כיוון אני הולך. אבל היום יורד שלג גדול. הפתיתים נופלים לאט לאט, במין שלווה סטואית. אולי אם הייתי פתית שלג אז גם אני הייתי חי לי בשלווה סטואית. הכל נהיה לבן, זוהר. אני הולך לבד ברחוב צדדי. יש בשלג טרי ורך משהו בתולי כזה. אני יודע שבמקום שבו אני דורך עכשיו אני הראשון. אם מישהו כבר דרך פה היו עקבות, אבל אין, הכל חלק. כשאני מסתכל למעלה אני רואה מיליוני פתיתי שלג גדולים ושמנים עפים לכל כיוון אפשרי, כמו 20 להקות של סרדינים שהתערבבו אחת בשנייה ועדיין כל דג יודע בדיוק לאן לשחות. כשהאוויר עמוס בשלג זה כאילו שמישהו הוריד את הווליום של העולם לדרגה אחת לפני mute. הכל כל כך שקט. ובתוך השקט הזה השיר הבא שמתחיל להתנגן זה Soldiers things של טום ווייטס. לפעמים, ממש באקראי, רגעים מסוימים מקבלים פסקול מושלם וזה מרגיש כאילו שום דבר אחר לא היה מתאים יותר.

בל בלי סבסטיאן

וויסקי אני אוהב. כשמערבבים אותו עם דברים אחרים, פעולה בלספמית לחלוטין, מתקבלים דברים די דוחים. לאחרונה גיליתי עובדה מרתקת: אם לוקחים וויסקי אמריקאי ומערבבים אותו עם צמר גפן מתוק סקוטי מתקבל שילוב די מדהים. אין מה להגיד, יצא להם אלבום מאוד מאוד מקסים. מארק לנגאן נשמע כאילו הוא לא שתה או עישן כלום לפחות מאז אתמול בלילה ואני יכול להשבע שאני שומע אותו מחייך שהוא שר. זה מאוד פשוט, הבחור מאוהב. איזובל, מצידה, לא צריכה לעשות כלום חוץ מלשיר בקול הילדותי-סכריני שלה ולתת השראה למארק. אני לא זוכר איפה קראתי, אבל מישהו כתב ש"אם רציתם לדעת איך נשמע דואט בין מרי פופינס לשטן, האלבום הזה יתן תשובה די קרובה". ניד אי סיי מור?
התעצלתי להעלות שירים ולכן תסתפקו שמה שההייפ משין ימצא. וחוצמזה, פה יש קליפ לשיר שפותח את האלבום.