סיפור של חורף

גם בעיצומו של חורף סקנדינבי שני שלג הוא עדיין בבחינת דבר קסום. אני בדרך הביתה מהעבודה. יום שישי, 17:50. יורד שלג. הרבה שלג. אנשים פה אומרים שיש שלג יבש ויש שלג רטוב. אני מחלק שלג לגדול ואיטי או קטן ומהיר. אני מעדיף את הגדול. שלג קטן ומהיר משום מה תמיד מגיע עם רוח והרוח משום מה תמיד מעיפה את השלג לפרצוף, ולא משנה לאיזה כיוון אני הולך. אבל היום יורד שלג גדול. הפתיתים נופלים לאט לאט, במין שלווה סטואית. אולי אם הייתי פתית שלג אז גם אני הייתי חי לי בשלווה סטואית. הכל נהיה לבן, זוהר. אני הולך לבד ברחוב צדדי. יש בשלג טרי ורך משהו בתולי כזה. אני יודע שבמקום שבו אני דורך עכשיו אני הראשון. אם מישהו כבר דרך פה היו עקבות, אבל אין, הכל חלק. כשאני מסתכל למעלה אני רואה מיליוני פתיתי שלג גדולים ושמנים עפים לכל כיוון אפשרי, כמו 20 להקות של סרדינים שהתערבבו אחת בשנייה ועדיין כל דג יודע בדיוק לאן לשחות. כשהאוויר עמוס בשלג זה כאילו שמישהו הוריד את הווליום של העולם לדרגה אחת לפני mute. הכל כל כך שקט. ובתוך השקט הזה השיר הבא שמתחיל להתנגן זה Soldiers things של טום ווייטס. לפעמים, ממש באקראי, רגעים מסוימים מקבלים פסקול מושלם וזה מרגיש כאילו שום דבר אחר לא היה מתאים יותר.