בוקר טוב בוכה הרחוב

אני מודאג. כבר שבועיים שהוא לא שם. הוא היה איתי יותר מחודשיים. בוקר בוקר, מחכה לי בפינת הרחוב. לא משנה מה מזג האויר, או באיזה שעה אני מגיע למשרד - הוא שם. בוקר בוקר, אני רואה אותו מרים את המבט מעבר לגדר שמפרידה ביננו מתאמץ לראות אם זה באמת אני עובר שם או סתם מישהו עם כובע גרב שמזכיר את שלי. ברגע שהוא היה רואה אותי, הוא היה עוזב את מה שהיה לו ביד, מחייך אלי חיוך ענק שחושף כמות בלתי סבירה של שיניים לבנות ענקיות, מניף את האגודל שלו גבוה לאויר וצועק לי באושר של ילד ג'מייקאני בן 6: "Good morning, maan!!!". וזה היה שמו מאז ולעולם – הגוד מורנינג מאן.
ככה כל בוקר, אני הייתי מצפה לעוד מפגש בלתי סביר עם הרסטה-מאן הפרטי שלי והוא מצידו לא הכזיב והיה שם (כמעט) תמיד, עם הרסטות שלו ארוזות בכובע אה-לה בוב מארלי. אם לומר את האמת, בהתחלה חשבתי שמדובר בעוד הזיה שלי שמקורה בכמיהה האינסופית לשמש, בפרט בגלל שהגוד מורנינג מאן הוא כושי קטן (דבר די נדיר, חייבים להודות) וגם בגלל שהוא נראה נרעש ונרגש רק בגללי ודי אדיש לקולגה שלי שהלך יחד איתי ברוב הבקרים. אבל הוא לא יציר דמיוני הקודח. הוא אמיתי. והוא נעדר. אולי משטרת ההגירה גירשה אותו, אולי המעביד שלו פיטר אותו ואולי נהיה לו קר והוא חזר לאי שלו לחורף.
גוד מורנינג מאן, אם אתה קורא את השורות האלו – בבקשה, תחזור. השמש כבר עושה את הצעדים הראשונים, הקיץ עוד רגע כאן ויהיה פה חם. חייב להיות פה חם כבר, גוד דאמיט.

Kelley Stoltz – The Sun Comes Through