כל כך שמן

נניח שאפשר היה למדוד מוזיקה במשקל. ונניח שאלבום ממוצע שקל כמו אדם ממוצע. לפיכך אלבום כבד, למשל של Tool היה שוקל בערך כמו גארי אולברייט. אלבום של לילי אלן כנראה היה שוקל כמו ילדה יפנית בתלבושת אחידה. נניח. אם יורשה לי להמשיך באותו קו, ויורשה, אז כרגע יושבים לי במחשב מאות ואולי אלפי ק"ג מיותרים. אין לי זמן אליהם, אין לי כוח אליהם ואין לי חשק. וזה הכל באשמת הבלוג. תראו, יש פה מאמץ אמיתי להביא ולחדש ולעניין. זה מצריך אצבע על הדופק, וזה מתיש. חוצמזה אני לא מבין, 90% מהדברים שכולם מתלהבים מהם נשמעים לי בין משעממים למעצבנים. ואני מדבר על אנשים עם אנשים עם טעם טוב, לא סתם מאזיני גלגל"צ. אז אמרתי לעצמי, אחי (לא באמת אמרתי לעצמי "אחי", באמת, תהיו רציניים רגע, זה רק בשביל הפיקנטיות), יש לך טעם מיוחד. מה מיוחד מה? אני? מיוחד? למי שמוצא יופי במוזיקה אסקימואית (אסקימואית, לאפית, סאמית... כוסססססאמית) יש טעם מיוחד, לא לי. אני אוהב מוזיקה פשוטה וקלה להבנה, ועדיף שלא תהיה מקורית מדי, רק קצת.
אולי זה הגיל. בכל זאת, אני כרגע במרחק של שבועיים מהחלפת קידומת. אולי ככה זה, המוח כבר לא מגיב לדברים חדשים כל כך טוב. ואולי, אולי אני פשוט צריך דיאטה. דיאטת רצח. כל מה שלא עושה לי את זה עף, ויפה שעה אחת קודם. אני חוזר לאולד-סקול. נשבר לי הזין מלרפרף על עשרות אלבומים בשביל לקלוט צלילון מעניין. אני חוזר להתרכז במעט אלבומים, אבל כמו שצריך. רק מה שממש נפלא יישרוד. Survival of the fuckin’ fittest!
וזה הדבר הכי fit שיש לי כרגע במלאי, וזה באמת באמת נפלא.

Trail of dead – Stand in silence
Trail of dead – Wasted state of mind