ואתם תזהו אותנו לפי שובל הגללים

לשנה החדשה קניתי לי יומן שולחני של The Far Side שכבר שנים לא מפסיק להצחיק אותי. כן, אני יודע, זה רק פסע אחד מחנוניות אולטימטיבית (שזה יומן שולחני של דילברט), אבל זה הופך את היום שלי למעט, ממש מעט, יותר יפה.
אני מתחיל להאמין שליומן הספציפי שקניתי יש יכולות נבואיות לגבי ההופעות שאני הולך אליהן; מתחילת השנה, איכות האיור והבדיחה היו ביחס ישר להנאה שלי מההופעה באותו הערב. מטופש, אני יודע, אבל בכל זאת, אני בארץ של הארי פוטר, מי יודע מה יכול לקרות פה.
ביום שלישי האחרון, לדוגמא, הבדיחה הייתה צפויה ולא מוצלחת והאיור לא היה מעניין במיוחד. כמה חבל שבאותו ערב הלכתי להופעה של Trail of Dead. בואו נתחיל מהסוף – אין לי מושג איך הסוף נראה. יצאתי מההופעה לפני שהיא הסתיימה, בני זונות.
זה שלא נהניתי, ממש סבלתי. הסאונד התחרבן לרמות שלא יאומנו והווליום היה לא בריא. את השירה בקושי היה אפשר למצוא בין כל הרעש. הגיטרות צרמו והכאיבו ואפילו הסאונד של הקלידים עוות בצורה שבוודאי תחשב הישג אמיתי בקרב טכנאי סאונד. כל הצלילים התאבכו לכדי עיסה דביקה שנדחסה באלימות אל תוך האוזניים המסכנות שלי. אני חושב שהצלחתי לזהות 3-4 שירים שאני מכיר. כל השאר גלשו אל מחוזות הבלתי אפשרי.
אני יודע מה רנן יגיד – "בכיין, אמרת אותו דבר על ההופעה של אליס אין צ'יינס". אז כן, החוויה הייתה דומה בגדול רק שפה נוסף מימד של הרגשה שמחרבנים לי על הראש באופן אישי. פחות משבוע קודם הייתי באותו מקום בדיוק, וה-Cold War Kids נשמעו קרוב למושלם. בחיי זקני המגולח, היה לי יותר כיף במשרד באותו יום מאשר בהופעה.
ואם אפשר פניה אישית ל(רון) שובל המתים – למה לעזאזל אתם צריכים לסגל לעצמכם מניירות איפנטיליות של להקת מטאל בשקל? לטפס על הרמקול ולשיר, להרביץ לגיטרה פתוחה באגרסיביות ולהוציא אצבע משולשת תוך כדי תיפוף זה כזה ניינטיז שבא לי להקיא עליכם. למה זה טוב? אולי זה "מגניב" כשזה אמיתי לא כשזה נראה כמו חיקוי של חיקוי.
אחרי המפלה, ברגע של ייאוש ברכבת הביתה, חשבתי לעצמי: "מה נהייה ממני? לצאת מהופעה באמצע? זהו? הזדקנתי? האוזניים שלי כבר לא עומדות בזה יותר? ". כשהאוזניים עדיין מצלצלות, ניגנתי את Wasted state of mind בפול ווליום עד שלא שמעתי את החריקות של הפיקדילי כשהוא דוהר דרך Leicester Square. "בני זונות! למה? למה לא יכולתם להשמע ככה?". אני חושב שבאותו הרגע פצחתי בברוגז רשמי עם כמה אמריקאים מטנסי.
אני יודע שבוידאו למטה הכל נראה מעולה, רק הסאונד לא משהו. אז נכון המצלמה שלי לא מי יודע מה (אני שומע מגבית למען "צילום איכותי בהופעות למונוקרייב"?), אבל הסאונד במציאות היה קרוב מאוד למה שאתם שומעים פה, רק בווליום של טלויזיה בבית אבות כש"יומן" משודר.
טוב, די להוציא קיטור. אח"כ הפסיכולוגית שלי אומרת שאני טיפוס שלילי, קטנוני ומעצבן, הכלבה.
"שאיפה, נשיפה. שאיפה, נשיפה. תחשוב חיובי, תתרכז בדברים הטובים בהופעה. ועכשיו, כשאתה רגוע, אתה יכול למצוא משהו טוב בחוויה שלך?"
"התיפוף היה מעולה"
"יופי, יופי. מה עוד?"
"עוד? עוד?? תגידי את מטומטמת? לקרוא את יודעת? חרא של הופעה אני אומר לך! חרא!"

De puta madre

The music, the fashion, the moves, the singing - this guy is so bad in every little thing that he can't be anything but admirable. Luis Aguilé superstar.

פרח בקנה

ניחוחות של התרגשות באויר. לא, אלה לא קינגס אוף לאון, לא ארקייד פייר וגם לא אנדרו בירד (אני היחיד שלא מצליח להתרגש מאף אחד מהאלבומים החדשים שיצאו לאחרונה? להוציא את קלאוד קאלט כמובן). הריחות שמגיעים לאפי נושבים מכוון לא לגמרי צפוי. אחרי שקט ממושך בן 4 שנים, Cinematic Orchestra מוציאים אלבום חדש, Ma Fleur, בסוף מרץ (או בתחילת מאי, תלוי את מי שואלים). כל הזמן הזה בלי שום דבר חדש יצר בי לא מעט סקרנות, אני חייב להודות. הסיבה לכך היא שבין כל הזבל הנו-ג'אזי, האלקטרו-ג'אזי והפיוז'ני שמייצרים בעולם בשנים האחרונות, התזמורת הסינמטקית מפוצצת בכשרון ומצליחה ליצור את אחד החיבורים הכי אינטיליגנטים, מרתקים ונו...נכונים, אתם יודעים.
המפתיע בכל הסיפור הוא שהאי.פי. שיצא ממש עכשיו די ריסק אותי; שלשום בבוקר ניגנתי אותו בפעם הראשונה רגע לפני שיצאתי לעבודה. רק בדרך נס הצלחתי לגרור את עצמי ממעמקי הספה בסלון החוצה אל תחנת הרכבת. הרגשתי כאילו מישהו חיבר אלי בחבל אבן כבדה לרגל ודחף אותי למים. צללתי למטה בסוג של שקיעה מהירה הרבה יותר מזאת שהגוף מצפה לה. לא קל. מסתבר שהאלבום כולו יעסוק בדכאון ואובדן. אני לא יודע אם לבכות או לבכות.
לא הצלחתי להתאפק והעלתי את האי.פי. במלואו. נא לשמור במקום קריר אפל ולצרוך רק שיר אחד, 3 פעמים ביום.

The Cinematic Orchestra - To Build a Home (Edit)
The Cinematic Orchestra - Breathe
The Cinematic Orchestra - Colours

דאב לכיבוש

אני חושש שהפעם פישלתי בגדול. מה בסה"כ ביקשתי? לראות את Massive Attack מופיעים, לא מזיק, נכון?
3 חודשים חיכיתי בסבלנות ואורחת של כבוד באה במיוחד מבלגיה להופעה. אפילו השלג שכיסה את לונדון באותו יום ושיבש את התנועה לא הצליח למנוע מאתנו להגיע להופעה. בהתחלה הכל נראה מושלם; אמנם הדיג'יי שחימם את החימום היה לבוש חולצה עם טקסט בערבית, כאפיה שעטפה את צווארו (לוק מאוד מחבל מתאבדish) החזיק מגפון ביד וענה לשם המסתורי Free tunes from occupied territories אבל הוא עשה נעים עם מוזיקה ערבית-ספרדית כך שהיה לי קל להתעלם ולחשוב בלב "נו מילא, עוד אירופאי שמחפש אג'נדה חברתית".
אחריו עלתה להקת החימום - 3 אחים נגני עוד, בעלי "חזות מזרחית" (כמו פדידה), שניים מהם תאומים. לא מחזה שכיח. הנגינה שלהם היא אימפרוביזציה מהפנטת שהשכיחה ממני לגמרי את העובדה שאני מוקף באלפי אנשים. האינטרקציה ביניהם הייתה מרתקת. הרגשתי שהקשרים המשפחתיים ביניהם בוקעים דרך הפריטה על המיתרים; מי האח הבכור, מי הצעיר המרדן שמנסה להוכיח את עצמו ולהתבלט ומי הוא האח שצופה מהצד ומפייס בין שני האחים בעיתות מריבה. ואולי הכל היה בדמיון הציוני שלי.
אחרי השיר הראשון, האח הבכור הציג אותם: "ערב טוב, לא כל יום שלישיית אחים מנצרת, פלסטין, זוכים להופיע עם מאסיב אטאק". נצרת, פלסטין? איזה קטע, גם בישראל יש נצרת. זה היה האיתות הראשון שמשהו פה קצת מוזר, אבל באמת, לא באתי להתעסק בפוליטיקה (כך חשבתי), המוזיקה היא העיקר והיא הייתה מצויינת.
כשמאסיב עלו, שלישיית האחים והדי'גיי יפה הנפש כבר היו מאחורי וכל מה שחיכיתי לו הוא קצת דאב, סול וחשכה בנוסח בריסטול. עם תחילת ההופעה, שהייתה מצויינת למרות כל מה שאני הולך להגיד, חלה תפנית לרעה. הטיקרים (באנרים אלקטרוניים), שהיו חלק מהסט על הבמה, התחילו להריץ אינפורמציה מרתקת שתכליתה הייתה כמה הכובש הציוני אכזר וכמה מסכנים הפלסטינאים באשר הם:
מספר הילדים שנהרגו בשנת 2006 ע"י צבא ההגנה לישראל: 764
מספר הנשים במתו במחסום ישראלי תוך כדי לידה: 14
אחוז הפלשתינאים שנכלא בנסיבות בטחוניות בכלא ישראלי: 32%
וכו' וכו' וכו'.
זה המקום לעצור ולהסביר שאני לא אדם פוליטי במהותי והדעות הפוליטיות שלי (שמתחרזות עם המילה 'אתמול') הן לא המקור לתגובה הרגשית שהתעוררה למראה הטקסטים האלו. משהו בהם היה כל כך חד צדדי ומאשים שקשה היה להתעלם ממנו. לא יכולתי שלא להרגיש מותקף ולהתלונן באוזני הבלגית שהייתה לצידי על כמה הנתונים האלה, אמיתיים או מופרכים, מציירים תמונה מונוטונית, שלא לומר אנטישמית, של המציאות. כשכאלה טקסטים מוצגים בפני קהל כל כך גדול בכאלה נסיבות, יש לזה שם אחד בלבד: פרופוגנדה (כשזה בא בפורמטים אחרים זה בדרך כלל מגזין של "בצלם").
קשה לתאר כמה היה הזוי לעמוד מטרים מהבמה, לצלול לתוך המוזיקה של מאסיב ובעל כורחי לחכות ולראות איזו עובדה אקזוטית יביא איתו הטיקר הבא. כל כך רציתי להתמסר לצלילים ולשכוח מהכל אבל בכל פעם שפקחתי את העיניים תזכורת חיה נוספת פיזזה על המסכים מולי והתריסה: "אתה עדיין כובש מטונף, אתה יודע". תודה לאללה הרחום, פריטי הטריויה המטרידים האלו לא הופיעו ברצף לאורך כל ההופעה.
לפני שאני מגיע לקרשנדו הטרוריסטי, בוא נעצור לאתנחתא מוזיקלית;
כדי לא להתאכזב, באתי עם ציפיות בקרשים לשמוע שאריות מחוממות של אגדה מודרנית. לדל נאיה היו תוכניות אחרות לאותו ערב. אם לשפוט לפי השואו, אני מנחש שהוא מאוד דואג לאחיו הפלשתינאים. דל נאיה הצליח להביא את גרנט מרשל (שליש מההרכב המקורי), אליזבת פרייזר (קוקטו טוינס) ואת לא פחות מהוראס אנדי, אחד מהזקנים שמומלץ בחום לקחת מהם סוכריות. החברים מבריסטול הלכו על בטוח ונגנו את רוב הקלאסיקות ובעיקר קטעים מ-Mezzanine.
אין דרך יותר טובה להגיד את זה אבל מאסיב של בריקסטון זה לא מאסיב של חדר אפל, מזרון זוגי ובקבוק ויסקי חצי ריק. התאורה הגרנדיוזית, הסאונד השמיימי ואפילו הליין הכמעט מרגש לא לגמרי שכנעו אותי. למרות שהכל היה במקום, משהו נראה לי עייף. בביצוע של של קארמה קומה, מרשל נראה כאילו הוא מנסה להזכר אם היו אלה חיתולים או טמפונים שאשתו ביקשה שיביא מהסופרמרקט אחרי ההופעה. מאסיב נראו כמו מי שעברו את השלב שבו להיות על במה זה אירוע מרגש. במקום להתנער מהזקנה (בגרות?) ולהעיר את כולם אחרי ההעדרות הממושכת, הם בחרו להיות בדיוק מה שהם: אוסף של אנשים מוכשרים באמצע החיים. לשמחת העולם, המוזיקה שלהם כל כך טובה כשגם שאין לה אדג' בהופעה חיה, היא עדיין מספקת בזכות עצמה. וכמובן, הוראס אנדי, שמספיקה ויברציה אחת של הקול שלו כדי שימרח לו חיוך ענק על הפנים שלי.
כנשגמרה ההופעה, דל נאיה טרח להודות לקהל שהגיע וציין שההכנסות מההופעה הזאת, כמו שתי אלו שקדמו לה, כולן נתרמות לארגון The Hoping Foundation, שמטרתו לדאוג לרווחתם של ילדים פלשתינאים. אסימון קוסמי נפל במוחי הקטן. אין לי בעיה עקרונית לתרום (בעקיפין) לארגון שדואג לילדים, אבל אחרי כל התעמולה הזולה שרצה על הבמה הייתי די משוכנע שזה עוד איזה ארגון "צדקה" שמפעיל החמאס ופורט על רגשותיהם השבריריים של אירופאיים צדקניים.
מאז אני אחוז חרדות. אני רואה בחלומותי את הדיג'יי נותן את הנאום הסטנדרטי של מחבל מתאבד בערבית משולהבת ואז, שניה אחרי שהוא מסיים, הוא מיישיר את מבטו למצלמה, טופח קלות על החגורה, ואומר בעברית: "ותודה לשחר, היהוד המג'נון, שהביאני עד הלום". חלום קשה, אני יודע. ערבי שאומר "הביאני"? זה נורא.
אני נשבע שקניתי את הכרטיסים בתום לב. הדבר האחרון שהייתי רוצה הוא להפוך לטלי פחימה של הבלוגים, או ש"הארץ" יכתבו גם עלי. רק תעשו לי טובה, אל תשאלו אותי "אם היית יודע, עדיין היית קונה את הכרטיסים?". זאת לא שאלה מוסרית. קחו עוד כמה תמונות ותניחו לי.

היא עוד תמות, היא עוד תמות, זה ג'וק קטן וזה עובר והיא תמות

אז יצאתי טמבל. אני לא ממש מתרגש מזה, נסיון של שנים. האמת היא שאני לא אוהב ביקורות שליליות, אין בהן באמת ערך ולהיות ציני זאת לא חכמה לילדים גדולים. אז כדי לנסות ולכפר על אוירת הבאשינג שאפפה אותי בכתיבת הפוסט הקודם, באתי בשביל לפרגן, אבל לא למפלצת, אלא לכמה להקות אלמוניות שהצליחו לתפוס לרגע או שניים את אוזניי הזקנות והעייפות (2007 הורגת אותי, אני לא רואה איך אני צולח אותה).
ההימור שלי לטווח הארוך יהיה כנראה על Sophe Lux מפורטלנד, אורגון, שהוציאו ממש עכשיו את האלבום השני שלהם Waking the Mystics. אני לא ממש יודע אם דגתי אותם או הם אותי. מה שאני כן יכול להגיד הוא שאחרי ששומעים את הסולנית שלהם פעם אחת, אי אפשר לשכוח אותה לעולם. סוג של קייט בוש עם טאצ' קאברטי פסיכוטי ו-R כמו שרק תימניות שגרות בוואלי וקוראות לעצמן ברברה יודעות להגות. אם זה גימיק, זה עובד גם בפעם השניה והשלישית. האופרת רוק הכי מרעננת ששמעתי מאז רוקי הורור שואו.

Sophe Lux – Target market
Sophe Lux – God doesn’t take American Express
Sohpe Lux – Stella

לטווח הקצר, אני מהמר על The Bird and The Bee. אם תגידו שסרחתי טוטאלית והפכתי לזונה של פופ, אני אאלץ להסכים. להגנתי אני אנסה לטעון שגם בקול של הסולנית של הצמד הזה יש משהו, אחר לחלוטין משל סופי-לוקס, שגורם לי לרצות להקשיב לה עוד ועוד. ואולי פשוט נדבקתי מרועי בקופנהגן באיזה סטרפטוקוקוס-שמאלץ, שמעתי שזה נפוץ בשבדיה. אני מקווה שהרופא ירשום לי כמה הופעות בשביל להעביר את זה.

The Bird and the Bee – Fucking boyfriend
The Bird and the Bee – Again & again

?את עוד לא מתה

יש לי חבר ילדות שאוחז ביכולת די נדירה שאותה היה נוהג להפגין מפעם לפעם בנסיבות חברתיות כאלה ואחרות. הבחור יודע לנגן את "קום בחור עצל" בו זמנית בשני חלילים כאשר כל אחד מהם תקוע לו בתוך נחיר אחר של האף. מחזה מרשים, כשרון אדיר. לאחרונה נולדו לו תאומים ואני חושב שדבר קשור בדבר, אבל אני מתקשה להסביר לעצמי איך ולמה.
הסיבה שנזכרתי בכשרון המיוחד כל כך שלו פתאום היא בגלל שאני מתכוון להתקשר אליו בקרוב ולבקש ממנו לשלוף את החלילים, לנקות את האבק ולחזור להתאמן – אני רוצה להוציא לו אלבום. אני יודע מה אתם חושבים: זה גימיק דבילי, זה לא יעבוד ואף אחד לא ירצה לקנות את זה. שטויות. אתם לא מבינים דבר וחצי דבר. אני פשוט מתכוון להרים טלפון ל-Astralwerks והם כבר ידאגו לשאר. אם זה עבד להם עם יוקו אונו אין סיבה שזה לא יעבוד גם פה.
בת 74 המפלצת (אבל עם גנים יפניים מה שאומר שהיא עשויה להראות בת 40), ומסרבת למות. מבחינתי התפקיד שלה על פני האדמה נגמר ביום שבו היא התאלמנה, ואני חושב שגם שאר העולם לא ממש מת עליה, אבל זה לא מפריע לה להוציא עוד אלבום, ועוד לקרוא לו בשם המתחכם "Yes, I’m a Witch". וידוי חושפני? אולי. שירת הברבור? נקווה. כנראה שהשם שלה עדיין מהדהד באיזה חדר נידח איפשהו; היא הצליחה לחבור לאוסף מרשים של אומנים (The Flaming Lips, Le Tigre, Porcupine Tree, Apples in Stereo, Polyphonic Spree ) שתרמו למאמץ והקליטו איתה (שלא לומר בשבילה) את האלבום. אני במקומם הייתי חושש להפגש איתה פנים מול פנים. לא נראה לי שזה עושה טוב לקארמה.
את האלבום במלואו לא שמעתי, ואני חושב שאני גם לא אשמע. ברצינות. למה? מי צריך את האלבום הזה? למה זה טוב? אם הייתה מוכרת לי איזה ציור, הייתי קונה. לא בשביל הערך האסתטי, אלא רק בגלל שאחרי שהיא תתפגר אני אולי אוכל לקנות לי איזו דירה. אבל אלבום? באמת שלחלילן מחולון שלי יכול היה להיות עתיד לא רע.

Yoko Ono - Kiss Kiss Kiss
Yoko Ono - Toy Boat

הר מורנינג קנדי

כששמעתי את השיר שפותח את האלבום החדש של 4 Hero הדבר הראשון שעלה לי בראש היה: "אחלה שיר בוקר!". חצי שנה לקח לקנדי למתג את עצמה ולהפוך את צמד המילים "שיר בוקר" לקונספט של ממש. לא רע בכלל – לקולה, אייפוד וג'יפ לקח קצת יותר זמן. ההישג המרשים הזה מזכה אותה בריספקט עז, חיבוק וירטואלי ובהקדשה של השיר הבא לה ולסן פרנסיסקואית שלה.
ואם נחזור ל-4 Hero, אז החדש שלהם, Play with the changes, הוא כולו אלבום בוקר גרובי, סקסי, נעים ומלטף שהצליח אפילו לגרום להורים שלי להפסיק את תגרת הבוקר שלהם לאיזו שעה קלה בבוקר יום שבת.

4 Hero & Carina Andersson – Morning child