הזקן והים

יום שבת בבוקר. כבר שבוע שאני מחכה לרגע הזה. היום אני הולך לשחק כדורעף חופים, כמו בימים הטובים. אין חוף בלונדון? אל תבלבלו אותי עם עובדות. סוד שמור הוא שמאחורי הזולו בר , במרכז הכרך האפרורי, מתחבא מגרש חולי שרק מחכה ליום שמש יפה כדי לארח חבורות של חובבי כדורעף משוללי ים ולזכות אותם גם ב-BBQ ובירות כיד המלכה. ובכן, אותו יום שמש מיוחל הגיע סוף סוף.
חמוש במתנת היומולדת המעולה ביותר שקיבלתי מאז גיל 6, יצאתי את ביתי אל תחנת הרכבת הקרובה, אך אבוי, דקות אחרי שיצאתי את דלתי והתחלתי להחליק כמקצוען אמיתי, גורם לילדות בנות 8 ולאמהותיהן להסתכל עלי בהערצה, נתקעה רגלי השמאלית בחריץ בכביש ומצאתי עצמי דופק שפגאט מרהיב. הילדות ואימותיהן לא ביזבזו שניה ומיד הניפו שלטים עם ציון אחיד: 10.0. מאז נדיה קומנצ'י לא נראתה שלמות שכזאת. מלא גאווה ובעיקר דואב מאלמנט הקרקע שנכפה עלי דידיתי חזרה אל ביתי, אך ורק כדי להחליף לנעליים רגילות. שאני אוותר על הכדורעף בגלל שריר מתוח? אני גבר קשוח ומסוקס! אמרתי לעצמי וחשקתי שיניים בעודי צולע אל תחנת הרכבת.
בחירה חכמה, אמרתי לעצמי כשהגעתי לשם ומצאתי את עצמי משחק בין אוסף אקלקטי שלא לומר אקזוטי של שחקנים; פולנים, דומיניקנים, דרום אפריקאים, צרפתים, ספרדים וישראלי התערבבו בחולות. על חוסר היכולת הפיזית שלי באותו יום פיציתי בחכמת משחק, כזאת שניתן לרכוש רק בגילי המתקדם. לשמחתי הצלחתי להיות השחקן השלישי הכי גרוע ואני כמעט משוכנע שהם יסכימו שאצטרף אליהם שוב.
בשביל להסביר את היותי עלוב (באופן יחסי, כמובן) תרשו לי לספר על השחקן הטוב במגרש; JP, צרפתי ממוצא סיני שרק עבר בלונדון לבקר חבר, הוא בחור צעיר למדי, שחקן ליגה ונבחרת צרפת בכדורעף (כך שמעתי), גולש סנובורד מקצועי שזוכה לחסות מאוקלי ונייק וגולת הכותרת – מאסטר בקונג פו. מאסטר אמיתי, כזה שגדל במנזר שאולין, אכל אורז יבש וישן על מסמרים. אחרי שהפצירו בו הוא התרצה לתת דוגמא ליכולותיו. הוא מתח את ידו קדימה וביקש מאותו בחור מפציר לנסות ולדחוף אותו. רק כדי להשלים את התמונה הבחור הדוחף הוא דרום אפריקאי, מטפס הרים בזמנו הפנוי, ובנוי כמו אל יווני בלי גרם שומן אחד על הגוף. כמו בסרטים הקונג פו הנחותים ביותר ראיתי את הדרום אפריקאי מנסה בכל כוחו בעוד שריריו של JP רועדים מעט מהמאמץ אבל היד שלו נשארת מקובעת במקומה כמו גזע עץ.
"שאולין ווליבול..." חשבתי לעצמי תוך כדי התפעלות מאחת ההנחתות המושלמות של המאסטר. מרוב השתאות שכחתי ש-JP משחק בקבוצה הנגדית והכדור עשה את דרכו במהירות אכזרית לכיווני. לא איבדתי עשתונות והשתמשתי ברפלקסים החייתים שלי כדי לעצור את ההנחתה האימתנית. בעזרת הפרצוף כמובן.
יום ראשון בבוקר. היו לי הרבה תוכניות להיום אך כשל מערכות כללי בגופי שיבש את כולן. במקום לצאת ולסגוד לשמש, שכבתי על הספה הסלון, משותק ברובי, מיילל ומתחנן ליקירתי הרחמנייה שתגיש לי אוכל, תביא לי את הטלפון או שפשוט תגאל אותי מיסוריי. "פעם אחרונה שאתה מקבל כזאת מתנה. ביומולדת הבא זה יהיה הליכון וחיתולים למבוגרים" היא פסקה.
מסריח מ-Tiger Balm, העברתי את שארית היום עם הפרקים הראשונים בעונה השישית של The Shield (השם יקום דמו של לם) ובלהקשיב למוזיקה שהזנחתי קצת לאחרונה. מסתבר ש-Githead, שלא זוכים למספיק חשיפה משום מה, הוציאו אלבום שני, Art Pop. נשמע שעוד כמה האזנות יגרמו לו לגדול עלי יפה. גיטהד לא ילדים והם נשמעים בהתאם; כשאחרים עושים מוזיקה כזאת זה נקרא מיחזור, כשהם עושים אותה זה הומאג' לעצמם שהרי הם חלק ממי שהיו שם באייטיז והמציא אותה. ולא רק הם הוציאו חדש. גם החדש של Alpha, מלכי חדר המיטות, שהבטחתי בשמם שיצא השנה, מסתובב חופשי. שום דבר מפתיע, המשך די ישיר ל-Stargazing שלא מצליח להגיע לגבהים (או יותר נכון למעמקים) של שני האלבומים הקודמים, אבל כשמציעים לי תוספת קינוח אני כמעט אף פעם לא אומר לא.
אני מקווה שגופי יצליח להחזיר את כל החלקים הפגועים למצבם המקורי בקרוב. אמרו לי שהחיים אחרי גיל 30 מלאים בשיעורים מרתקים, חוויות מעשירות וברגעים בלתי נשכחים. לי מנגד, יש תחושה שסופי השבוע שמו לעצמם למטרה אישית לחסל אותי. אבל אל דאגה, אני עוד אחליק אל השקיעה (בלי להתרסק על האספלט) ואנחית כדורים (מבלי לשבור רגל בנחיתה). או אולי פשוט אשאר בבית לשמוע מוזיקה. אני די טוב בזה.

Githead – Drive By
Githead – Jet Ear Game
{tracks removed by Githead's request. now go buy the album kids}
Alpha – Stumbled