תפילת האדֶם

פוסט אורח במונוקרייב - יינון, האיש והתמונות:

אני בן אדם מתוכנן. אני אומר את זה לא רק כי אתם לא יכולים לאמת את זה. אנשים שנוטים להזניח או לשכוח דברים חשובים בחייהם לומדים מהר מאוד שאין ברירה אלא להימנע מחורים בלו"ז, מאילתורים וכו. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשבוע האחרון שלך בארץ זרה. וכל זה נאמר רק כדי להמחיש את ערכה של החלטה מקרית אחת שעשתה לי את השבוע – ללכת לראות את אדֶם בהופעה.
באותו יום א' אפרורי בשלוש אחה"צ עוד לא היו לי תכניות מיוחדות לערב, אבל בשבע בערב כבר עמדתי בתור מחוץ ל-Union Chapel, כנסייה מרשימה באיזלינגטון, ממתין לשחר. כשהגיע טרחתי לומר שוב שלא שמעתי יותר מחצי שיר שלו, ובאתי בכלל בשביל לורה מרלינג. אל תדאג, אמר שחר, אתה תבכה בהופעה הזאת – והוא התכוון לזה בצורה החיובית ביותר.
קשה להסביר את התחושה שמתקבלת בכניסה לכנסיה. כולם היו בכנסיות באיטליה (או לפחות באבו-גוש), אבל מתחת לתקרה בגובה עשרות מטרים, כשהויטראז'ים מטילים את אור הערב האפרפר על האולם, לראות הופעה? במיוחד לנו, היהודים בקהל, מורגש הדיסומננס הזה בין היכל דתי למופע פולק (שחר: "זהו, אני מתנצר"). וזה עוד מבלי להתייחס לאקוסטיקה. לא במקרה, כשיעלה אדם לבמה, הוא יפתח את פיו לראשונה לא למיקרופון, אלא בשירה כשהראש מופנה כלפי מעלה, כמתבקש בחלל העצום שמעל ראשינו.
הופעת החימום הראשונה, של Mechanical Bride לא משאירה חותם על הישובים בקפלה, לכל היותר שוברת את הדיסוננס הנ"ל. אחריהם עולה סוף סוף לורה מרלינג המקסימה, שכבר נאמר איפהשהו שהופעות הסולו שלה (סליחה – פלוס נגן ליווי חמוד) פחות מרשימות. בלי ההפקה והלהקה נותרת נערה מקסימה, מרגשת, בעלת קול שמעלה באוב את ג'וני מיטשל הצעירה, אבל השירים קטנים בחצי מידה על החלל המרשים שהוקצה לה. ועדיין, יוצרת (שוב ושוב אני צריך להזכיר לעצמי) בת 18! מענגת המחשבה מה עוד תציע לעולם בעשר השנים הקרובות.
אומנות במיטבה, היא הביטוי המענג של כאב. יצירה שתיגע בי לעולם תהיה כזו שפורטת (או במקרה הטוב יותר, חורטת) על הנימים העדינים של הנפש, זכרונות דהויים של עצב. אם לא צלקות אז לפחות סימנים כחולים של געגוע, פרידה, בושה. אבל כשהנגיעה באלו מעלה חיוך רפוי במקום התכווצות מבפנים, סימן שמצאתי את מה שחיפשתי. אדם עוסק באמנות האריגה. הוא פורש מעליך שמיכה עשירה של צלילים, שזורה באינספור ניצוצות. ההרמוניה המדויקת מכסה כל פינה באולם, ונותר רק להתכרבל ברכות הזו, שאי אפשר להבין בשום שלב מהם כל מרכיביה. נדיר לראות הופעה שבה הנגינה כל כך עדינה וזמרי הליווי נראים כאילו הם עושים מאמץ לשיר חלש דווקא, ובכל זאת הכל חזק, מרעיש אותך מבלי להרים את הקול. הלהקה – שבעה אנשים שמנגנים במגוון כלים מנבל עד ויברפון – מגבירה את תחושת אי הודאות המשמחת משיר לשיר. כל פעם צץ לו איזה משולש, שייקר או יוקלילי, ואין דרך לעקוב איזה קול מגיע מאיפה. אין ברירה, אני חושב, צריך להרפות, לנשום עמוק, ולמשוך את השמיכה עד מעל לראש.
את השירים עצמם כאמור לא הכרתי. שחר הקפיד ללחוש לי איזה שיר הוא קאבר למי, שכן ההופעה ציינה את צאת האלבום החדש של אדם, Takes, שכולו קאברים לשירים שהשפיעו עליו. אבל כשהוא שר את These are your friends הסתובבתי בעצמי בתדהמה ושאלתי את שחר של מי השיר. כשהבנתי שזה לא קאבר, ידעתי שהבחור הקטן הזה כבש אותי סופית. בכלל, בתוך כל בליל הרגשות והקולות הזה עומד אדם עצמו, שלמרות לוק קובי-אוזי משהו משדר רק עדינות וצניעות אין קץ, חוזה בעל כורחו, חושף את תוכי תוכו על בימת הכנסיה.
בסוף ההופעה הוא רץ אל הדלת למכור בעצמו את הדיסקים שלו – כמה אמנים אתם מכירים שעושים את זה? כמובן שרכשתי לי אחד, את הראשון שלו, Homesongs. בשמיעות הראשונות שלו קיבלתי את התחושה שהסדר אצלי קצת התהפך, כי כמה שלא יהיה טוב (והוא טוב), את החוויה הייחודית של ההופעה הזאת קשה לשחזר.
איזה כיף לאלתר את הלו"ז מדי פעם.