Among the fields of baaarleeyyy!

זה לא יגמר עד שלא אספר

סיכומי שנה? איך אפשר בכלל לחשוב על לסכם את השנה כל כך מוקדם? רק עכשיו אני מתחיל להנות ממנה, מגלה שבוע אחרי שבוע אלבומים שהופכים את החיים שלי יפים יותר. כבר חשפתי בעבר את השעמום הגורף שלי מקדחת הסיכומים והצורך בלארוז מהר מהר את השנה רק כדי לרוץ קדימה ולסמן את הלהקות המבטיחות של 2009. תנו להתענג, להעביר את האצבע על הצלחת וללקט פירורים אחרונים, לתת לארוחה הדשנה הזאת לשקוע לפני שרצים לעוד אחת. אז על הצלחת שלי נשארו שתי חתיכות לא קטנות בכלל וקשות לעיכול אבל משהו אומר לי שזה עניין של טעם נרכש. באופן שכבר אינו מפתיע בכלל שתי הלהקות מברוקלין שבאמת הגזימה לגמרי בתנובתה השנה.

את Gang Gang Dance אין לי אפילו המילים להתחיל ולתאר. Saint Dymphna, אלבומם השלישי, הוא אוסף אקלקטי של סגנונות והשפעות שמוגש בצורה מאתגרת עד שבשמיעה ראשונה לא צלחתי אף לא שיר אחד עד סופו ואף על פי כן בסוף ההאזנה הייתי משוכנע שאני מחזיק יצירה אדירה בידי. מוזיקה שנשמעת כמו ניו יורק עצמה - כור היתוך של אינסוף סגנונות שמצליחים להתקיים אחד לצד השני באופן בלתי מוסבר, לצרוך ממך אנרגיה מטורפת ולהותיר אותך מותש. תחשבו על תאונה חזיתית של Yeasayer עם Santogold ומכונת פקמן. מוזיקה אלקטרונית וגם לא, סמיכה, עם השפעות ערביות, אפריקאיות, הודיות ובכל פעם שנדמה שכבר התרגלתם הם GGD יקחו עוד פניה ימינה ויגלו צד נוסף שלהם שעוד לא ראיתם. לא אמרתי כלום, אני יודע. תצטרכו לדגום לבד, קחו נשימה עמוקה לפני.

Gang Gang Dance - First Communion
Gang Gang Dance - House Jam

אם לא שבעתם מאקלקטיות גשו ל-Blood Moon, אלבום הבכורה של Apes & Androids. ניו-פופ, ארט-רוק, וגם אלקטרו נמצאים שם למכביר, לעיתים כולם יחדיו באותו השיר וגורמים. הקופים והאנדרואידים הם מהזיקיות המוזיקליות הזאת שמשנות את פניהן לחלוטין; רגע אחד הם The Police, באחר The Rapture וכשחשבתם שכבר הבנתם הם פתאום הופכים ל-Queen. עושר מוזיקלי נפלא שדורש, כמו אצל כנופית ההרקדה למעלה, הרבה פתיחות מוזיקלית ומנה גדושה של סבלנות. הנה שתי דוגמאות שמייצגות בקושי את מה שקורה באלבום.

Apes and Androids - Make Forever Last Forever
Apes and Androids - Nights of the Week

ואם לא אהבתם אף אחת משתי הלהקות, זה בסדר גמור, בסה"כ הגשמתם את דיאגרמת האליטיזם המוזיקלי שמתנוססת על הטי שירט המבריקה ביותר בעולם שנלבשה על ידי רוי מ-IT Crowd בפרק מהשבוע שעבר (ובשבוע הבא צפויה להתווסף לגרדרובה שלי).

מה עושות המעלות בלילות

בשבועות האחרונים המעלות הולכות ואוזלות. למעשה, לא פעם הן כבר אזלו לגמרי ובמספר הזדמנויות אף נרשם גרעון קל במעלות. זאת לא תקופה לאנשים חלשים או נדכאים להסתובב בה בחוץ ומכיוון שאני נמנה על שתי הקבוצות הסתגרתי בביתי בשבועות האחרונים. כמו בפרישה אל בטן מערה לצרכי מדיטציה, זאת הייתה מסוג ההסתגרויות שגוררת אותך עמוק אל תוך עצמה כשבכל יום שחולף מצאתי עצמי מוותר על עוד סיבה לצאת מהבית. לראות חברים, להוציא את האשפה, לקנות מצרכים – האם אני באמת זקוק לכל זה? נראה שלכל דבר יש תחליף, לרוב בדמות אלבום נוסף שעדיין לא שמעתי, כזה שיגרום לי להצטנף עוד ועוד עד שהחדר הופך גדול ומאיים.

בתחילה היו אלה Horse Feathers שאלבומם השני House With No Home, ממשיך בדיוק היכן שהפסיק קודמו. פסקול חורפי עדין ורך שכל רעש רקע חזק יותר מהחרישיות בה נערם שלג יפגע באיכות ההנאה ממנו. המוזיקה שלהם רחוקה מלהיות כובשת ואם לא מתרכזים השירים מתמזגים אחד לשני בקלות עד שקשה לומר אם אחדים מהם טובים יותר או פחות מאחרים. מסיבה עלומה זה לא ממש חשוב. לעולם ארגיש רגוע יותר כשהוא יתנגן ברגע.

Horse Feathers – Curs of Weeds
Horse Feathers – Heathen's Kiss

כשהייתי מוכן לקחת את הפרישות לשלב הבא, פניתי אל How Shadows Chase the Balance, האלבום החדש של Boduf Songs. כמדומני לא הזכרתי עד כה את מאט סוויט, הסינגר סונגרייטר מאחורי השם המסקרן, שיוצר פולק אינטימי ואפל, שקט באופן מוגזם שכמעט מבעית בכנותו. למוזיקה שלו לא ניתן להאזין לפני חצות, כשבחוץ יותר מ-10 מעלות או כשהחדר מואר באור חזק יותר משני נרות. אם שפר מזלכם, ונמצאתם בתנאים הנכונים להאזנה, השמרו לנפשותיכם; המלנכוליה הקלה ביותר יכולה להפוך לדכאון קליני וכל סדק קטן שבליבכם יעמיק לכדי נקיק של כאב.

Boduf Songs - Things Not To Be Done On the Sabbath
Bodof Songs – Quiet When Group

בחלוף שבועיים של התנזרות, השפיות עדיין בחיקי לפרקים. אם לא אמצא את עצמי תחת קרני שמש יוקדות בקרוב, אני חושש שאאלץ לאשפז עצמי בסולאריום הקרוב לביתי.

אין כמו פירוגי

בחנות הגדולה שליד ביתי ניתן למצוא שלל מוצרים המיובאים מישראל (או מהגדה המערבית, מצאו את ההבדלים) אך מכיוון שמניין הישראלים/יהודים המתגוררים בשכונתי זעום כמספר האנגליות שלא צובעות את שערן לבלונד, היה זה מפתיע להתקל לפני כשנה בפינה קטנה בה מסודרים על מדפים מספר סמלי של מוצרים יהודיים – קמח מצה, שקדי מרק, נרות נשמה (שהרי אין יהודי בגולה שאינו אבל) והחשוב מכל – במבה.
פעם בשבוע דאגתי למלא את מלאי הבמבה שבארון המטבח, הקפדתי על הקצבות מדודות של שקיות, שהרי אם לא אהיה זהיר יקירתי עלולה לחסל את המזווה בפרץ רעב אחד. אורחים, מיותר להזכיר, ישראלים או זרים, מעודם לא זכו להתכבד בפינוק האינטימי הזה. כן, אני מחריש במבה ואינני מתבייש בכך. במצבי הייתם נוהגים כמוני.
וכך התנהלה לה השגרה במשך חודשים רבים עד שיום אחד החל מספר המוצרים להתדלדל בהדרגה. תחילה, הנחתי כי מדובר במחסור זמני במצרכים אבל בחלוף מספר שבועות המגמה הפכה ברורה – אל כל מדף בו נח מוצר יהודי פלשו לפתע מוצרים משורת המוצרים הפולנים, שאיימה לכבוש חלקה נכבדת בחנות. ממש כמו בשנות השלושים של המאה הקודמת, החלו הפולנים לדחוק את היהודים, מדכאים את יצרם, נלחמים מלחמת התשה שסופה היה בלתי נמנע. לפני כשלושה חודשים, נעלמו המוצרים ממדפי המחלקה היהודית, שאכלסה כעת את מיטב המרכולת הפולנית – רגל קרושה, קורנישונים ומוחמצים אחרים.
עכשיו מה? שאלתי את עצמי ואת יקירתי. שנרחיק עד לחנות בשכונה הסמוכה רק בשביל במבה? לא. זה נגד כל מה שחונכתי. שנצא להפגנה ונשיב מלחמה עזה? לא. גם זה נגד כל מה שחונכתי. לא נותרה לי ברירה אלא להרים ידיים אל נוכח האיום הפולני ולהחליף את הבמבה בפירוגי. שבוע אחרי שבוע, חלפתי ליד המדף עליו הייתי בעבר יכול למצוא את חטיף הבוטנים הצהוב והממכר כל כך ושוב השפלתי מבטי והמשכתי לי בדרכי.
אך לפני כשבוע, בעודי חוצה את שורות המוצרים, הרמתי את ראשי לגמרי במקרה אל עבר המדף היהודי לשעבר. בתחילה, חשבתי שזכרון עבר הציף אותי אך כעבור רגע שיפשפתי את עיני כלא מאמין – ארגז שלם של במבה עמד לו שם בינות מוצרים של גויים ערלים. כאחוז דיבוק, העמסתי את סל הקניות שלי בשקיות במבה. גם המנומס והאדיש שבאנגלים התקשה שלא ללטוש מבטים בזר בעל המבט המטורף שערם עשרות שקיות כחולות צהבהבות לתוך סל קטנטן. שקית אחת אחר השניה. ועוד אחת. ועוד שלושים. ובמהלך הטראנס הזה, התנגן לו באוזניי, כבהתערבות שמיימית, הפסקול המושלם לריקון מדפים.
כשבוע עבר מאותה שבת קסומה ושקיות הבמבה אזלו כלא היו. לא הערכתי נכון את כוחה של יקירתי לרחרח את מיקומן של השקיות שהחבאתי בתוך הרמקולים בסלון, בתוך ערימת הכביסה המלוכלכת ובמקומות גבוהים בבית. לעומתן, האלבום המופלא של Ten Kens ממשיך לצעוד איתי לכל מקום אליו אני הולך. אין לי מילים לתאר כמה אני שמח שהוא הופיע פתאום בחיי, אלבום אינדי-רוק, שנשמע כאילו הוקלט בהופעה חיה. בלי מניירות, בלי וירטואוזיות ובלי לנסות ולהשמע הדבר הבא יצרו להם ארבעה קנדים רצף של קטעים באותנטיות מוזיקלית שמעט מאוד להקות מסוגלות לייצר. לא נותר אלא לברך על שבינות ערימות הבמבה גיליתי שוב שגיטרות יכולות לחצוב את דרכן דרך נפשי המסוגרת ולסחוט ממני טיפות אחרונות של שיגעון טהור.

Ten Kens – Spanish Fly
Ten Kens – Bear Fight
Ten Kens – Your Kids Will Know