Monday, January 19, 2009

תמיד מעונן

בעודי מעלעל בשעמום באחד מעיתוני הערב שמחולקים חינם ברכבת התחתית – אלה שאת השער שלהם תמיד תעטר תערובת של כסף (בנק נוסף קרס!), רכילות (לקייט מוס יש קמט חדש!), וזריעת אימה (שימוש בקרם גוף בהריון גורם לחירשות אצל תינוקות!) – נתקלתי במודעה הבאה:

התגובה הראשונה הייתה גיחוך קל. אני לא יודע למה אבל אני לא מצליח שלא להיות ציני אל מול זעקותיו של אביב באנגלית we're a fucked up generation, it's cloudy now. הניינטיז התקשרו, הם רוצים את הטקסטים בחזרה, עם הקונטקסט ובשפת המקור אם אפשר.
התחלתי להתעמק בתמונה ותהיתי לעצמי – לאיזה קהל לעזאזל מר גפן ג'וניור מכוון עם התמונה החלקלקה הזאת? האם הוא רוצה להיות המוריסי של ילדי האימו? ומה זאת הפוזה הסינטרה-ית הזאת? ואז החלו הדברים לחלחל - גוד דאמיט! מישהו מאחוריו דוחף חזק חזק ושופך ערימות של כסף (אם לשפוט לפי האיפור שלו סביר שאיזו חברת קוסמטיקה נותנת חסות שמנה). מודעה כזאת עולה לא מעט מצלצלים. ולא רק זה, אם אני סופר נכון זאת ההופעה השלישית של אביב בלונדון אחרי שתי הופעות במקומות לא מבוטלים בכלל (סתם לצורך השוואה, באחד המקומות ראיתי את אנדרו בירד וקולה שייקר) מה שאומר שהיד שדוחפת יודעת גם לאן היא מכוונת ולא רק מרפדת את דרכו בשטרות. אפילו אתר אנגלי יש ולפי מה שהוא מספר האלבום הבא יהיה מכוון לשוק הבריטי. מה אומר ומה אגיד? מקווה שיצליח, באמת. זאת לא עבודה קלה לחדור לשוק הרווי והאדיש הזה. רק שעולים לי בראש לפחות עשרה אמנים ישראלים אחרים שהלוואי והייתה להם ההזדמנות האדירה שעומדת בפניו. האינטואיציה שלי אומרת שהם היו עושים את זה בהליכה.
רגע לפני שהייתי צריך לרדת מהרכבת קראתי שוב את האותיות הקטנות והתמלאתי בכבוד. לסטיבן וילסון כמובן. אותו וילסון שלהקותיו עושות סולד אאוט בכל פעם שהם יוצאות מתרדמת ההופעות שלהם, ששם את שמו בקטן, בצניעות, מתחת לשמו של אביב, מתוך פירגון לחבר ועזרה לקידום הקריירה שלו.
בכל אופן, ב-27 לפברואר אני לא אפקוד את ההופעה של אביב. יש לי דייט עם להקה שהבטיחה לעשות מתיחה מחדש של עור התוף הרופף שלי ולמצוא פורקן לזעם העצור בי. אם יהיה לי מזל כמו של עידו, עוד ארסק גיטרה על הרצפה כהצדעה לאחת הלהקות שבאי.פי. יחיד ובודד מצליחות לגרום לורידים שלי להתנפח מעצמם ומוציאות ממני שאריות זעם נעורים שנותר שקוע עמוק בסדקי נפשי. חולצת הפלנל והג'ינס הקרוע כבר מתאווררים חודשיים לקראתם.

Crystal Antlers – Until the Sun Dies Part 2
Crystal Antlers – A Thousand Eyes

1 comments:

עידו שחם said...

סחטיין על אביב, אז זה למה לא שומעים עליו בארץ לאחרונה. זה עוד יכול להצליח אם הוא ימכור את סיפור הפסיפיסט מישראל, העיתונות תשתה את זה כמו תה צהריים חם.

והניינטיז מקמבקים להם, בהחלט כדאי לאוורר את הג'ינסים הקרועים והפלאנל. פתאום סאונדגרדן וסטון טמפל פיילוטס מגניבים אותי, די מוזר.

מאחל לך לשבור איזה גיטרה :)