אבות שמעו בוסר ואוזני בנים תקהנה

בפנטזיה שלי דמיינתי שכשהילד שלי יתבגר אספר לו שבזמן שלאמא ירדו המים, אבא היה בהופעה, והיה חייב להפרד מהלהקה ומהתאומות האסייאתיות שהציעו לו את גופן (בכל פנטזיה שלי ישנן תאומות אסייאתיות) ולחזור הביתה ומשם לבית החולים. ולכן, כשהתקרב תאריך הלידה המיועד, דאגתי למלא לעצמי את הערבים בהופעות ונתתי להסתברות לעשות את שלה. הייתי צריך לנחש שלבחור כמוני, שמצליח להפסיד בשש בש לתיירים גרמנים, אין שום סיכוי עם גברת הסתברות וכך הסתיימה לה שרשרת ההופעות המפוארת ועולל טרי אין.
אני מניח שכמו תמיד המציאות תהיה דלה יותר מהדמיון וכשהוא יתבגר ויגדל להיות הרופא-טייס-כוכב רוק שהוא יועד להיות (כדי לפצות על חייו הדלוחים של אביו) אספר לו שבזמן שהציר הראשון הופיע הוא הפריע לאבא להקשיב לשיר הראשון מהאלבום השלישי של Patrick Watson או ל-EP של Deradoorian. אותו פטריק ווטסון, הקנדי המופלא, שהקסים אותי בהופעה ואותה אנג'ל דרדוריאן ששרה יחד עם Shearwater ויצאה לקריירת סולו. לא אחסוך ממנו את האכזבה שזעקות השבר של אמא שלו גברו על הווליום של הרמקולים והכריחו אותי לחזור אל פני הקרקע מהצלילה אל הרכות הנפלאה שהם הציעו לי.
אם רק יעיז ללעוג לי שאני שומע מוזיקה של זקנים, גב היד שלי יתעופף לעברו עוד לפני שיספיק לומר "ניינטיז". רק כוח הם מבינים הילדים האלה.

Patrick Watson – Tracy's Waters
Deradoorian – High Road

?מה הזיון שלך

אחרי הגשם, לפני המלחמה

רגע אחרי שהשמצתי את הדור הבא שגדל לו באי, שוטף אותי עוד מבול של להקות שצמחו להם כמו פטריות אחרי הגשם (אם יש בכלל תוקף לביטוי ערטילאי שכזה במקום כמו האי האפור). באופן מפתיע, אחת מהפטריות האלה בחרה לעצמה שם אופטימי Post War Years (אם יש בכלל תוקף לביטוי ערטילאי שכזה במקום כמו מדינת היהודים). באופן מפתיע עוד יותר הם הצליחו לחדור את קרום האדישות שצמח על אוזניי השנה.
כשהם פראיים כמו Foals, מרקידים כמו Friendly Fires ואינטיליגנטיים כמו The Week That Was, הם אחד הבלנדים המוצלחים ביותר בפיוז'ן המקומי. אחרי ה-Ep המשובח Black Morning (להורדה ולא רק בשביל העטיפה), הם משחררים סינגל נוסף, Whole World On Its Head, ורק הולכים ומגדילים את הציפיות מהאלבום שיצא בקרוב. יקח להם עוד קצת זמן לקבל את ההכרה הראויה להם, אבל היא עוד תגיע. זה ברור כמו המלחמה הבאה.

Post War Years – Whole World On Its Head
Post War Years – Flames Like Tinder

ובונוס קטנטן: רחוקים בבשלות אבל עם הרבה כוונות טובות הנה We Have Band בעלי השם הכל כך בוראטי. אל תעשו איתם דבר בינתיים מלבד להקשיב להם, אך השמרו לכם, הם מכוונים לרגליים.

We Have Band – Hear It In The Cans
We Have Band – Oh

פנטום, בלי האופרה

אלאניס מוריסט הייתה מתמוגגת; רועי, חברי היקר, שנעדר מהבלוג בנצח האחרון ואף פרש ממשימות העיצוב למונוקרייב לאחרונה, נפל למשכב. זה לא היה מצחיק אלמלא הייתם יודעים מה הדיאגנוזה הרפואית שלו – מונו (הידועה גם במונונוקלאוזיס או מחלת הנשיקה). אתה מבין רועי, מונוקרייב חזקה ממך וכך או כך, היא תמצא את דרכה אליך. אמנם אינני רופא, אך לי זה ברור כשמש שרק כתיבה לבלוג תזרז את ההבראה שלך.
כל כך הרבה אלבומים חדשים יצאו לאחרונה – Royksopp, Junior Boys, The Decemberists, Bat for Lashes, Malajube, Trail of Dead – אחד מהם, אני משוכנע, יצליח לגרור איזו תגובה מנוסחת היטב, לטוב או לרע (יותר לרע לצערי, רובם משמימים). אני משאיר לך את החופש לכתוב על כל אחד ואחד מהם. אם לא בשביל הבריאות שלך, תכתוב בשבילי. מישהו צריך לפצות על ההעדרות הקרובה שלי. אם אתה לא תחלץ לעזרה כל מה שיופיע פה הוא ביקורות על אלבומים של Rockabye Baby.
שניה לפני שאני נעלם, אם לא אכפת לך, רציתי לכתוב רק על עוד אלבום אחד; על The Phantom Band שמעתי בפעם הראשונה מיאיר יונה ואני עדין לא יודע איך לגמול לו על זה (אולי לשלוח את כולכם לקנות את האלבום שלו תהיה התחלה טובה). יאיר הכריז בלי להתבלבל ש-Checkmate Savage, אלבום הבכורה שלהם, הוא אלבום מושלם שבלי שום ספק יהיה אחד מאלבומי השנה. לקחו לי 3-4 האזנות בשביל להבין על מה הוא מדבר. אחרי אינספור האזנות מאז (אני לא זוכר מתי שמעתי אלבום אחד כל כך הרבה פעמים בתקופה כל כך קצרה) אני מאמין שאני אחד החסידים הנלהבים ביותר שלהם בעולם.
למעשה, בשלושת השבועות האחרונים ראיתי אותם מופיעים פעמיים ואם השעון הביולוגי המתקתק בביתי יתיר לי, אראה אותם שוב בקרוב. ההופעה הראשונה הייתה במקום קטן, מפוצץ לחלוטין, שלרוב הסאונד בו מזעזע. בדרך פלא, הם הצליחו להשמע שמימיים. ההופעה השניה, הייתה במקום גדול יותר, גם הוא מלא עד אפס מקום ושם הם נשמעו אפילו טוב יותר. יש להקות שעולות על הבמה בשביל השואו, בשביל הפיל-גוד, בשביל הפוזה. ויש כאלה שבאים לחלוק את המוזיקה שהם אוהבים ונהנים כל כך לנגן. מתי הייתה הפעם האחרונה שראיתם 6 אנשים על הבמה, מנגנים קטע של שש וחצי דקות על פני שתים עשרה כשברובו עיניהם עצומות?
הניימדרופינג של יאיר לא השאיר לי עוד להקות שאפשר להזכיר כהשראה לפנטום באנד (למעט The Earlies אהוביי) אבל הנקודה העיקרית היא, שזה לגמרי לא חשוב. לא משנה איזה שם אוסיף למדורה, הוא עדין לא יצליח לתאר אותם בצורה מדוייקת יותר.
אלמלא המבטא הסקוטי הרך והנפלא של הסולן, היה קל להאמין שזה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו השנה מברוקלין/פורטלנד/העיר-המגניבה-התורנית-לבחירתכם. אבל מכל המקומות בעולם, הם מגיעים מגלזגו. פאקן גלזגו. מי היה מאמין שמשם תצא הבשורה. ובשורה, כפי שההיסטוריה מעידה, תמיד גורמת לחוסר אמונה והתנגדות מסויימת. היא גם תמיד מבלבלת קצת בהתחלה. וכשאתה כבר מבין אותה, להפיץ אותה לאחרים זה כמעט בלתי אפשרי. הבשורה מפיצה את עצמה.
הכיף הגדול פה הוא לדעת שלא מדובר בהייפ שיעכל את עצמו למוות או איזה טרנד חולף שיגרור שלל חיקויים וממשיכי דרך אלא בלהקה אחת מנוסה שרקחה יצירה מעורבלת בחכמה. שום דבר חדש אין בבשורה הזאת, את הכל שמעתם קודם אבל הפעם מישהו שם את המילים בסדר שמעניק להן משמעות שונה.
שהשד יקח אותי, הפוסט הזה הופך אבסטרקטי מדי. כל מילה נוספת מרחיקה אותי ממה שאני רוצה לומר. ולכן הנה גרסה מקוצרת של הדברים, במיוחד לדור הטוויטר: " גלזגו. פנטום. שחמט פראי. אלבום מושלם. באמאשלי".

The Phantom Band – The Howling
The Phantom Band – Folk Song Oblivion
The Phantom Band – Halfhound

ילדים סובלים לאלוהים

כשאתה הולך ברחובות הגדולים ומרים ראשך אל בניינים היסטוריים מרהיבים שנבנו בימים רחוקים ושוקע במחשבות על האחוזה של סבא רבא רבא שלך בפולין שמעודך לא זכית לראות, תמיד קיים הסיכוי שקול זר יפתיע אותך ויגרום לך להיישר את מבטך אל כיוונו. אל תטעה, האיש באפודה הצהובה הזרחנית אינו שוטר תנועה והקלסר שבידו אינו מכיל קנסות שמחכים להרשם. רוב הסיכויים שהוא רוצה שתתרום למען צדקה זו או אחרת. האנשים הנמרצים הללו יעשו הכל בכדי לשכנע אותך למה אין מנוס מלפתוח את הארנק עבור ילדים מאפגניסטן שאיבדו את גפותיהם, ילדים מעיראק שאיבדו את אבותיהם, או ילדים מאוגנדה שסובלים מסיוטים בלילה על יהורם גאון ומטוסים צרפתיים. ילדים. סובלים. איך אפשר לומר לא?
הביישנים נופלים טרף לחבורות המתרימים, המנומסים ממציאים תירוץ וממשיכים בדרכם ואחרים מפנטזים שהיו יכולים, רק לרגע אחד, להעלות באוב את רקס קריימר שיפרק להם את הצורה. נסה להתייחס אליהם בעדינות, הם בסך הכל עושים עבודת קודש ואם זה לא די לך, פעם בכמה זמן הם רותמים לשורותיהם אמנים שתורמים שירים למטרת צדקה. בפעם האחרונה, לפני 14 שנים, זה היה The Help! Album. ועכשיו זה War Child: Heroes, עוד אלבום קאברים שאתה חייב שיהיה לך. מה, לא תרמת ברחוב ואפילו את האלבום לא תקנה? איזה מין בן אדם אתה? אתה לא שומע את הכאב של הילדים? אין לך לב?
אל תתבייש. ענה להם. פעם אחת תוריד את המועקה הזאת מהחזה שלך ותאמר להם שבשביל לשמוע את Estelle מחללת (ולא בחליל) את סטיבי וונדר או את Duffy מגעילה (ולא לפסח) את פול מקרטני אתה לא מוכן לשלם אפילו פאונד מסריח אחד ואם הילדים כל כך סובלים עכשיו, אולי לא כדאי להשמיע להם את האלבום מתחילתו ועד סופו. אל תבהל מהפרצופים המזועזעים שמולך, פשוט תמשיך ללכת וכשתגיע הביתה, זכור להוריד את שני הקטעים היחידים באלבום ששווים האזנה. נסה לא לחשוב על ילדים עיראקיים תוך כדי (למעשה, נסה לא לחשוב עליהם בכלל).

TV on the Radio – Heroes :: David Bowie cover
Franz Ferdinand – Call Me :: Blondie cover

VI אינטגרציה

כבר חודשים רבים שאני אוגר ובורר, טוחן ומסנן, מאזין ומקלל עשרות להקות אנונימיות ברובן שמגיחות מעשרות חורים באי האינסופי הזה, וכל זאת רק בשביל שאוכל להגיש פה אוסף נוסף של כאלה שהמשותף לכולן, כמובן, הוא שלא יזיק בכלל אם תשמעו אותם בחייכם הקצרים. הפעם יהיה זה שיעור קל בפוסט-פוסט-מודרניזם ודיון פילוסופי מעמיק על מהותה (שלא לומר העדרה) של המקוריות באי הסגרירי.
אחד מהדברים שאני מרגיש נוח לומר, אחרי שהות לא קצרה באי, הוא שלאנגלים אין בעיה עקרונית עם חוסר מקוריות. להקה שתשמע כמו להקה מוצלחת אחרת לא תפסל על הסף ותסקל בכיכר העיר (כמו שעלול לקרות במדינה מזרח תיכונית שאני מכיר). במקום זה, הבריטים הפייסנים האלה יתייחסו אליהם כ"מושפעים מ", "ממשיכי דרכם של" או אפילו כ"מחווה ל". וכך אני מוצא עצמי קרוע בין הרצון לזעוק "המלך עירום" לבין לזעום על המלכה על כמות הכשרון הבלתי נדלית שיש באי הזה שמאפשר ללהקות מליגה ב' להשמע טוב כל כך. הנה כמה דוגמאות שיעזרו להבין על מה אני נרעש:

Duologue :: אם יש קורס באיך לייצר מוזיקה גנרית עם טוויסט, פרוייקט הגמר של דואולוג היה מקבל ציון לשבח מדיקן האוניברסיטה. ממני הם מקבלים תשומת לב רק בגלל הדמיון ל-Stateless (וגם קצת כי לאחד השירים שלהם קוראים 'בת יענה'. מאז Mew לא שמעתי מישהו ששר על החיה הנפלאה הזאת). כמעט לא יאומן שדואולוג יחקו להקה איזוטרית שכזאת, ועם זאת אתם חייבים להודות שיש פה משהו מחשיד.

Duologue – Talk Shop
Duologue – Ostrich

Great Eskimo Hoax :: להיות מושפעים מלהקה שקיימת שנתיים ושיחררה אלבום אחד זה כבר לדחוק את הגבול של הומאג' או המשך דרך. חברי המתיחה האסקימוסית הגדולה (סרטו הגנוז של יהודה ברקן? שלחנו את מושון לאיגלו מחופש לדב קוטב...) מצליחים להשמע כמו ה-Foals בשירה וגם בגיטרות עד שאפשר לחשוב שמדובר בפרוייקט צד של הסייחים עצמם.

Great Eskimo Hoax – Camp Beatbox
Great Eskimo Hoax – Comma Rhythms

Situationists :: פה זה כבר מתחיל להטשטש. הילדים האלה נשמעים כמו כל הבריט רוק והבריט פופ בעשר השנים האחרונות, מנוערים ומוקאים אל תוך כוס בירה מפלסטיק. זה לא רע כמו שזה עלול להשמע, באמת. כל זאת בהנחה שאתם אוהבים בריט פופ\רוק ובירה.

Situationists – Onwards and Upwards
Situationists – Whiskey and Water

LR Rockets :: ואלה, מזכירים לי את מה שמם, נו, הבריטים ההם... לא מצליחים להזכר? זה בסדר, אם האזנתם לכל השירים עד כה המוח שלכם אמור להיות עיסה מוזיקלית שלא ניתן להבחין בה בין פרנץ פרדיננד לג'ורג' בוי.

LR Rockets – Personality
LR Rockets – Dance It Away

אם שאלתם את עצמכם למה לא שמעתם על אף אחת מהלהקות האלה, התשובה היא כנראה שמי שהיה צריך לבחור את מי לקדם, פסח עליהם ובחר אחרות. כמובן, שיש גם האופציה שהם יהיו הדבר החם הבא. וכך, להקות מוכשרות ישארו אלמוניות בשוק רווי בבריט פופ וניו רייב ובמקביל חקיינים עלובים ירכבו על גל קיים ויזכו לדקות התהילה בודדות לפני שיחלפו מן העולם. היפה הוא, שאין שום דרך לדעת מי תהיה באיזה מחנה. מצד שני, אתם חייבים להודות שלא הייתם מתנגדים לתפוס אף אחת מלהקות הכמעט קאברים האלה בהופעה בבר הקרוב לביתכם.

כהנא צדק