עייפות החומר

הייתי יכול לכתוב על אביב, הייתי יכול לכתוב על אהבה. הייתי בוודאי משחיל כמה מילים על זקנה, ועל הקלות הבלתי נסבלת של הקיום. לא הייתי יכול שלא לספר על ההתמלאות וההתרוקנות שחוזרת ונשנה עד שגורמת לגופי להרגיש כמו כלי קיבולת שתוהה מתי יקרוס תחת נטל הקיום.
זורק חכה לים המילים שלפני ונותן לרגש לנסות ולדוג את המשפטים הנכונים. המוזיקה שתלויה בקצה החכה כפתיון נבלעת בים. פעם אחר פעם החכה חוזרת ריקה. הייתי יכול לכתוב על חלומות, מהסוג שלא מתגשם אלא רודף אותך לילה אחרי לילה עד שקשה לומר איפה החלום מתחיל והמציאות נגמרת. היית יכול לכתוב עוד הרבה, אך עייפתי. אולי אנסה שוב מחר.

Glasser – Apply
Glasser – Termel

סיפוק

שלושה שבועות שאני מנסה להשיג את השיר למטה. לאף אחד לא היה מושג על מה אני מדבר ולנסות לחפש בגוגל 'ואלה די די' לא ממש עזר. ביום שישי בלילה, קצת אחרי השעה 2, בעודי יושב עייף באחד מהמקומות הבודדים שאני עוד טורח לנסות לרקוד בהם הדיג'יי פתאום ניגן אותו והעיף אותי לסדרה של פרכוסים, קפיצות, עוויתות ושגעון שהיו גורמים לאיליין מסיינפלד להראות כמו רקדנית בבולשוי. פאק איט. אין על שיר טוב בזמן הנכון וברגע הנכון.

היום סוף סוף, בדרך נס, מצאתי את השיר המדובר (לא, לא שאלתי את הדיג'יי, הייתי באקסטזה מדי בשביל זה). תתביישו לכם כל מי ששאלתי ולא ידע מה זה (שמונה שבועות בעשיריה הפותחת במצעד הבריטי, בחיי) או שהעיז לומר שהשיר הוא פרי הדמיון שלי.

סופים הם לפעמים

לפעמים אני טובע בתחושה מסויימת שהסוף מתקרב. אני ממש מרגיש את זה בעצמותיי. לאט לאט, הכל נבנה לקראתו והוא הופך להיות בלתי נמנע. אני אפילו לא יודע על איזה סוף מדובר. כל מה שאני יודע שהוא מעבר לפינה, מסדר את המקטורן, מהדק שוב את העניבה ועוד שניה יגלה עצמו בפני. הוא יכריח אותי להתמודד איתו ואולי אפילו יראה לי את דרכי להתחלה חדשה. תחושה ארורה. קצתי בסופים קטנים ומייגעים שמכריחים אותך לעבור ממקום אחד לאחר. מאסתי בלהרגיש כמו מי שממתין שעות בתור אחד רק בשביל לגלות בסופו שעליו לעבור לתור אחר.
בלילות שכאלה, כל שאני חפץ בו, הוא דקות ארוכות של עצימת עינייה של הנפש, וניתוב סערת הרגשות שלי אל כמה דקות של מוזיקה. אני חושב שזה עטיפת האלבום שהיפנטה ומשכה אותי אליו. הלהבות האלו שמאיימות לכלות את הכל יהיו בוודאי מרגוע לנפשי. מבלי לדעת עד כמה הכמיהה שלי עומדת להענות התחלתי להאזין לאלבום של להקה אלמונית עבורי עד לאותו הרגע. ומאז כבר חודש כמעט שכל לילה מסתיים לו מאוחר מהרגיל עם The Besnard Lakes Are the Roaring Night, האלבום החדש של The Besnard Lakes. אני עוד מתקשה לעכל שזוג נשוי מקוויבק, שמקליט כמעט את כל החומר לבד ייצר את האלבום המופתי הזה. להעמיס ברפרנסים מוזיקליים ללהקות אחרות, סגנונות או תקופות יהיו כשלון מוחץ אם מטרתם תהיה להעביר את התחושות שהאלבום הזה מציף בי; סחרור אחד אחרון הופך את ההמתנה לסוף רק מעט יותר נסבלת.

The Besnard Lakes - Like the Ocean, Like the Innocent Pt. 1: The Innocent
The Besnard Lakes - And This Is What We Call Progress