יום שישי את יודעת

09:05. חמש דקות מאוחר מדי. תוך דקות כל הכרטיסים להופעה של Vampire Weekend במאי אזלו. ההייפ סביב הלהקה הזאת יוצא מכל פרופורציה. לא נורא, שלא כמו אחד האדם, אני אוחז בכרטיס הזהב שוילי וונקה עצמו יכול רק לחלום עליו – הופעה חינם שלהם היום בערב בחנות של Rough Trade. כרטיסים בתשלום הם לבני תמותה.
18:37. המוכר מאחורי הדלפק מבשר לי שההופעה בוטלה. המתופף נפצע בתאונת פגע וברח. "אם סטיבי וונדר יכול לתופף, אני לא רואה סיבה למה ההופעה צריכה להתבטל" אמרתי בתסכול. זה רציני, מבטיח לי המוכר, הוא מאושפז בבית חולים. סוף שבוע של ערפדים, מה? הו, האירוניה. למישהו יש את הטלפון של ואן הלסינג?
19:32. 3 פיינטים מאוחר יותר ב-Café 1001. מכל האנשים האולטרה מאגניבים אני מוצא את עצמי מדבר עם יסמעיל, פקיסטני, חובב קריקט מושבע ובלוגר אדוק שמספר לי את כל מה שאף פעם לא רציתי לדעת על נבחרת הקריקט הישראלית שמורכבת ברובה מהודים (נבחרת הקריקט הנורבגית, לעומת זאת, מורכבת כולה מפקיסטנים כך ששתי הנבחרות משחקות ביניהם המערכה הופכת למלחמה בזעיר אנפין והמתח גואה לשיאים שלא מצליחים לעניין אותי כהוא זה).
20:18. גיליתי את ההודית הטובה ביותר בבריק ליין. שוב.
23:55. רגע לפני שאני עולה על הרכבת הביתה אני נמשך למשהו באופן בלתי נשלט; צמד buskers בטיוב שמנגן פלמנקו מקסים מעביר לי את 4 הדקות הנעימות ביותר של המתנה לסנטרל ליין. כל המטבעות שנותרו לי בארנק מצאו את מקומם למטבח של פרננדו.
01:37. העיניים נעצמות. מחשבה אחרונה לפני שאני נרדם; אני באמת אוהב את העיר הזאת.